הגישו לביהמ"ש "בקשה בהולה" ללא הצדקה - וחויבו בהוצאות

חקלאים שהגישו עתירה בעניין גידול קנאביס רפואי, הגישו לאחר מספר ימים בקשה נוספת לסעד זמני "דחוף" ■ השופט יגאל מרזל סבר כי לא מדובר בבקשה דחופה במיוחד, והטיל עליהם הוצאות בסך 4,000 שקל

יגאל מרזל / צילום: איל יצהר
יגאל מרזל / צילום: איל יצהר

בית המשפט ממשיך להילחם בהליכי-סרק שמטריחים אותו שלא לצורך. חקלאים שהגישו עתירה בבקשה לפרסם מכרז לקביעת רשימת מגדלים מורשים של קנאביס רפואי, ביקשו בנוסף, לאחר מספר ימים, "בקשה בהולה למתן צו עשה".

שופט בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ד"ר יגאל מרזל, סבר כי לא מדובר בבקשה דחופה במיוחד, והחליט להטיל הוצאות על החקלאים, לטובת אוצר המדינה.

התיקים הרבים שמגיעים לבתי המשפט ומאות הבקשות המוגשות בשנה לא מקלים על השופטים הדנים בהם, בלשון המעטה. ריבוי העוולות שמתרחשות ביום-יום מניעות אזרחים רבים לתרגם את תחושת חוסר הצדק שלהם לתביעות משפטיות.

ואולם, כפי שקבע היום (א') השופט מרזל, הלחץ המוגזם על בתי המשפט, שמתבטא בעומס של תביעות ובקשות שמוגשות, עשוי גם להרגיז את השופטים. מרזל החליט ללמד לקח את העותרים, שלאחר שעתירתם הוגשה הגישו כאמור בקשה נוספת לסעד זמני "דחוף" - וקנס אותם בהוצאות.

העתירה עצמה שמתבררת בבית המשפט (וטרם נדונה לגופה) היא עתירה של 10 חקלאים המבקשים שיפורסם מכרז לקביעת רשימת מגדלים מורשים של קנאביס רפואי.

לפי העתירה, משרד הבריאות אינו מפרסם מכרז שכזה, ובעת הזו רק למעט מגדלים בארץ יש רישיונות לגידול קנאביס.

עוד נטען בעתירה כי העיכוב הממושך הוא שלא כדין ובניגוד להחלטת ממשלה ופסיקת בית המשפט, וכי הדבר פוגע בחופש העיסוק של החקלאים המבקשים להשתלב בכך.

מספר ימים לאחר הגשת העתירה הוגשה לבית המשפט, כאמור, "בקשה בהולה למתן צו עשה", שעיקרה היה בקשה מבית המשפט להורות כסעד זמני לפרסם את המכרז ולחלופין לתת לעותרים רישיונות לגידול קנאביס רפואי.

בית המשפט דחה בקשה זו, שכן לא היה כל יסוד לקבל סעד זמני מסוג זה, השקול למעשה לסעד הסופי בעתירה, וזאת עוד קודם לבירור העתירה לגופה.

העותרים התבקשו לנמק מדוע לא יוטלו עליהם הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל עצם הגשת הבקשה שלא לצורך ובלא בסיס, וגם בשל הכתרתה כבקשה "בהולה", בהיעדר כל הצדקה לכך.

בהחלטה שניתנה בהמשך לכך היום החליט בית המשפט לחייב את העותרים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. השופט מרזל עמד על כך שלא היה מקום להגיש בנסיבות המקרה, ולאחר העיכובים הממושכים בהגשת העתירה עצמה מטעם העותרים, את הבקשה לסעד הזמני. השופט ציין כי מדובר בעניין הנמשך מזה שנים, וגם אם הוא אכן חשוב, יש לבררו במסגרת הדיון בעתירה עצמה - עתירה שמתבררת ממילא לרוב תוך פרק זמן לא ארוך.

בנוסף נקבע כי מעבר להיעדר היסוד לבקשה עצמה, גם לא היה מקום להכתיר אותה כבקשה "בהולה". בית המשפט ציין כי אמנם לבעל הדין ולעורך הדין יש שיקול-דעת להכתיר בקשות המוגשות לבית המשפט בכותרת המצביעה על דחיפות זו או אחרת, והדבר הוא לפעמים חיוני והכרחי כדי למנוע נזק חמור ותקלות וכדי לסייע גם לבית המשפט לתעדף באופן נכון את המשימות הרבות שלפניו. ואולם, שיקול-דעת זה - ואף זכות זו - כוללים גם חובה. והחובה היא שלא לעשות שימוש בניתוב הליך כ"דחוף" שלא לצורך.

בית המשפט הסביר כי סיווג הליך כ"בהול" שלא לצורך מקשה מאוד על ניהול נכון ומיטבי של הזמן השיפוטי המצומצם. הליך "דחוף" או "בהול" שאינו כזה מביא להקצאת משאבי שפיטה בצורה לא יעילה ומכביד על המינהל השיפוטי כולו, לרבות מזכירויות בית המשפט והצוות השיפוטי.

במקרה זה, בית המשפט ציין כי אם הבקשה הוכתרה כבקשה "בהולה", הרי שהיא צריכה הייתה להיות דחופה במיוחד - "דחופה שבדחופות". עניין שדורש הכרעה תוך מספר שעות. אך לדברי השופט מרזל, הבקשה לא הייתה כזו, ולא הגיע הסבר גם בדיעבד מדוע הבקשה הייתה דחופה עד כדי כך שהיא הצדיקה כותרת מעין זו וטייפול מידי בבקשה זו על פני טיפול בהליכים אחרים ותוך שיבוש ניהול הזמן של בית המשפט.

בנסיבות המיוחדות של המקרה, חויבו העותרים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 שקל.