מישהו קרא לכם קופים מטומטמים? אל תתבעו אותו דיבה

"טוב שם משמן טוב", אמרו חז"ל, ובכך תמצתו את החשיבות הרבה שרואה הפרט בשמירה על שמו הטוב בקרב הקהילה הצרה, או הרחבה, בה הוא מוכר וחי.

כמו חז"ל, כך גם המחוקק ראה חשיבות גבוהה בשמירה על שמו הטוב של האדם ואיפשר הגשות תביעות לשון הרע ופסיקת סכומים ראויים לציון נגד המשמיץ, כדי שהדבר יהווה הרתעה ראויה בשמירה על שמו וכבודו של אדם.

סקירה של התפתחות הפסיקה בענף לשון הרע בישראל מלמדת כי שנות ה-90 היו "תקופת הזוהר" של הענף. עד לשנת 2004 לערך ניתן היה לתבוע ולקבל פיצויים ברמה סבירה, גם אם יחסית נמוכים ביחס למה שמקובל בחו"ל בתביעות דומות. הסכומים שנפסקו נעו אז בין 180 ל-300 אלף שקל בממוצע.

מאז חלה ירידה דרמטית בסכומי הפיצויים בתביעות לשון הרע, על רקע שורה של "כרסומים" בחקיקה ובפסיקה.

כרסום ראשון, 1998: קביעת תקרת פיצוי קבועה ללא הוכחת נזק

לכאורה, הרעיון היה טוב. אם מישהו משמיץ אדם, שלא נגרם לו נזק ממשי מההשמצה, ניתן יהיה בקלות לחייב בסכום מינימלי קבוע, שהיה בזמן חקיקת החוק 50 אלף שקל, והיום מוערך ב-64 אלף שקל.

אלא שחלק מהשופטים, וגם הציבור, התחילו לחשוב בטעות שזו התקרה ולא הרצפה.

הדבר היחיד שטוב בתיקון הזה הוא שאם יש מספיק עילות באותו פרסום, ניתן לתבוע מספר פעמים את הנזק המינימלי.

כיום, אגב, עומדת על הפרק הצעה להעלות את הסכום ללא הוכחת נזק ל-300 אלף שקל.

כרסום שני, 2002: סוב-יודיצה במשפט אזרחי

תיקון קטנטן ו"סודי" בחוק העונשין ב-2002 התיר לפרסם בתקשורת כל דיווח על הליך משפטי אזרחי. אמנם, עדיין נשאר האיסור לפרסם על הליך פלילי, אך גם הוא כבר מזמן בבחינת אות מתה. מכאן ועד דיווחים נרחבים בכלי תקשורת מתוך הליכים, וטרם פסיקה - הדרך הייתה קצרה מאוד.

כרסום שלישי, 2004: הלכת לוני הרציקוביץ נגד עיתון "העיר"

זהו, בעצם, קו פרשת המים בתחום תביעות לשון הרע. עד לקביעת הלכה זו עוד היה כדאי להגיש תביעות נגד כלי תקשורת. לאחר הלכה זו, כבר ממש לא כדאי. בשנה זו ניתן פסק דין בבית המשפט העליון שהפך פסק דין של המחוזי, בו חויב עיתון "העיר" בתשלום של חצי מיליון שקל ללוני הרציקוביץ, שהיה היו"ר של מכבי תל-אביב בכדורגל.

בערעור קבע הנשיא דאז, אהרון ברק, שני פרמטרים חדשים לבחינת קיום לשון הרע ביחסי תקשורת-מושמץ. האחד, היותו של התובע איש ציבור; והשני, האם מדובר בסאטירה.

במילים אחרות, בית המשפט העליון קבע כי אם המושמץ הינו איש ציבור או אם מדובר בתוכנית סאטירית, אין לראות בפרסום כלשון הרע.

מאז הלכה זו, כמעט כל תוכנית שאיננה חדשות דואגת להצמיד את הכתובית כי מדובר בסאטירה... קשה מאוד להגדיר איש ציבור, ולכן יש כאן צמצום באפשרות לתבוע.

כרסום רביעי, 2009: הלכת חיר - לא ניתן לתבוע דיבה על מה שנאמר בהליך משפטי

עורך דין בשם פואד חיר אמר בדיון על עורך דין אחר כי מתנהלת חקירה משטרתית נגד אותו עורך דין, וכי בקרוב הוא יושעה מהלשכה, ויוגש נגדו כתב אישום. כמובן שהדברים היו משוללי יסוד וחסרי שחר. בבית המשפט העליון נקבע כי חלה על הפרסום ההגנה של אחד הסעיפים לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי "פרסום על-ידי בעל דין במהלך הליך משפטי"...

כוונת החוק הייתה פרסום בתקשורת של הנאמר בדיון משפטי, אך שופטי העליון הרחיבו את ההגנה גם לדברים משמיצים הנאמרים בתוך בית משפט, גם אם אין להם קשר להליך.

כרסום חמישי: ההלכה בעניין "אמת לשעתה" בעניין אילנה דיין והתוכנית "עובדה"

זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תחום הדיבה. כתבה של "עובדה" כללה עובדות לא נכונות על קצין בצה"ל. במחוזי נפסק לטובת התובע, אולם אילנה דיין ו"עובדה" ערערו לעליון, שם התקבל ערעורם תוך קביעה קו ההגנה של "אמת לשעתה". בדיון נוסף בוטלה הגנת "אמת לשעתה", אך נותרו על כנן הגנות מרחיקות לכת לתקשורת.

מחקר של עו"ד גלמן, שפורסם לאחרונה העלה, כי הפיצוי הממוצע בתביעות דיבה בשנת 2014 עמד על 37 אלף שקל בלבד. מדובר בסכום מגוחך, שכן רק העלות של הגשת התביעה לרבות אגרה ושכר-טרחת עורך דין יכולה להגיע לסכום זה.

נחמה פורתא ניתן למצוא בפסק דין חדיש של בית המשפט המחוזי בלוד, שזיכה את הארכיאולוג שמחה הרשקוביץ בפיצוי בסך 800 אלף שקל בגין דיבה חמורה שגרמה לו הפסד כספי.

מה המסקנה? אין כיום טעם כספי להגיש תביעות דיבה רציניות. נכון להיום, תחום זה נותר כשדה משחקים של תובעים פרטיים נגד פרטיים, שכנים נגד יו"ר ועד בית או פרסום שלילי בעלון הקיבוץ וכדומה.

אישית, אני ממליץ ללקוחותיי שכל עוד לא יתוקן החוק לטובת המושמצים - לא להגיש כלל תביעות דיבה, אלא להיאבק בפרסום משמיץ, שעיקרו נעשה בכלי התקשורת, באותה הזירה: לענות למשמיץ במדיה החברתית המפותחת מאוד - או לשכור איש יחסי ציבור שיעשה את העבודה בתקשורת.

■ הכותב הוא מומחה למשפט אזרחי ומסחרי, המייצג תובעים בתביעות דיבה.