"המקום השלישי": תהיתם פעם מיהו העובד שיושב בפינה?

המקום השלישי נוצר כאשר העבודה הפסיקה להיות מקום והפכה להיות משהו שאנחנו עושים

קריירה  / צילום: thinkstock
קריירה / צילום: thinkstock

אם יצא לכם לשבת בבית קפה באמצע היום, ודאי שמתם לב לאלה שיושבים בפינה, עם מחשב נייד, לבד או בקבוצות, וניכר בהם שהם למעשה באמצע יום עבודה לכל דבר. אלה העובדים של "המקום השלישי", מקום עבודה שהוא למעשה כל מקום ("המקום הראשון" הוא מקום העבודה כפי שהורגלנו לחשוב עליו ו"המקום השני" הוא עבודה בבית). המקום השלישי נוצר כאשר העבודה הפסיקה להיות מקום והפכה להיות משהו שאנחנו עושים; כאשר בתעשיות רבות הפסיק המשרד הפיזי להיות רלוונטי, כי עבודה על מחשב או באמצעות וידאו וטלפון אפשר לבצע מכל מקום. עד שנת 2025, סביר להניח שיסתכלו על בנייני המשרדים שלנו ממש כמו שאנחנו מסתכלים על אולמות הייצור של 1800.

אבל תופעת "המקום השלישי" לאו דווקא תעלים את המשרדים אלא תשנה את התפיסה שלהם - שינוי הקשור גם בתהליך האורבניזציה והצורך בשיתוף בתשתיות. על פי דוח של האו"ם, עד 2050 צפויים כ-2.5 מיליארד איש לעבור לערים, כ-190 אלף איש בכל יום, והמעבר הזה ישפיע גם על תשתיות התחבורה והמקום הפיזי בערים. כבר היום יותר ויותר ערים מגבילות את כניסת כלי הרכב אליהן ומספקות אמצעי תחבורה חלופיים או מכוניות לשימוש על פי הצורך. הרעיון של שיתוף בתשתיות צובר תאוצה, ואחד ממבטאיו הוא הפוליטיקאי הצרפתי ז'יל וסקו, סגן ראש העיר ליון. "בקרוב נשפוט עיר על פי הערך שהיא מביאה לשיתוף, שיתוף באמצעי תחבורה, בשטחי ציבור, במידע ובשירותים", אמר באחרונה, "ככל שהעיר תוסיף יותר מאלה, כך היא תהיה יותר אטרקטיבית לתושביה". ורעיון השיתוף רלוונטי גם למשרדים.

בעבודה עם חברי הנהלה של חברת ביטוח גדולה, ביקשתי מהם לעשות תרגיל ולבדוק את אכלוס שטחי המשרדים שלהם. סביר שיגלו שכ-40% מהם עומדים ריקים בכל רגע נתון. הם בדקו ואכן כך היה. זה לא מפתיע. בעשורים האחרונים הוספנו שטחי משרד עצומים, שבהם לכל עובד יש שולחן, אבל עם התפתחות הטכנולוגיה, כוח העבודה הנייד כבר אינו זקוק למשרד במתכונתו הישנה כבסיס קבוע. בדוח של חברת התקשורת הבריטית BT על עולם העבודה העתידי קראו למגמה הזאת "מותו של דילברט" - אותה דמות קריקטורית מפורסמת המתבדחת על תופעות המשרד והארגון. היום אנחנו כבר לא מקובעים למקום פיזי, משתמשים הרבה פחות בניירות, אם בכלל, אבל עדיין יושבים שעות בפקקי תנועה בדרכנו למשרד.

אנשים במקום שולחנות

מדוע אם כך אנחנו עדיין נוסעים למשרד? מחקר מעניין בנושא פורסם כבר לפני כמה שנים ב"הרווארד ביזנס רוויו" (HBR). מאמר של אלכס פנטלנד על תקשורת בקבוצות דיווח על ניסוי שבו הוצאו להפסקה במקביל כל העובדים במרכז השירות של בנק, בניגוד לפרקטיקה המקובלת. השינוי איפשר לעובדים להתרועע עם עמיתיהם וכתוצאה מכך גברה היעילות בהיקף שהוערך ב-15 מיליון דולר. זה אומר שאנחנו עדיין רוצים וצריכים לראות אנשים, אבל סביבת העבודה עדיין בנויה כך שלכל אחד מאיתנו יש שולחן פרטי ודווקא אזורי המפגש בה הם מצרך נדיר.

ארגונים שחושבים קדימה יבחנו מחדש את שטח המשרד מנקודת מבט של אנשים ולא של שולחנות, ויגדירו את המשרד מקום שבו אנשים מתכנסים להיפגש, לשתף פעולה ולייצר חדשנות. בשבוע שעבר דיברנו על הצורך "למצוא בלי לחפש", ואין ספק שלאופן הארגון של שטחי העבודה יש תפקיד חשוב בהבניית מפגשים אקראיים שיאפשרו לאנשים להיתקל בידע ובחדשנות שיובילו אותם ואת הארגון למקומות חדשים של ערך ותפוקה, וגם יגבירו את החיבור והיעילות של העובדים. לפי המחקר של פנטלנד, אפילו שולחנות גדולים במיוחד לארוחת צהריים, שבהם אנשים שאינם מכירים זה את זה יכולים להיפגש ולשוחח, יכולים לתת ערך חדש למשרד של היום.

גם עובדים שאינם שכירים עדיין זקוקים למשרד, אבל הוא מוגדר מחדש: שטח לשימוש לפי שעה, יום, תקופה או צורך. המונח Coworking, שטח עבודה שיתופי, הוא חדש יחסית. שטח עבודה ציבורי מסוג זה הופיע לראשונה ב-2005 בסן פרנסיסקו, כאשר שלושה אנשי טכנולוגיה פתחו את מעונם במהלך היום למי שרצה לעבוד בו. מאז, מספר שטחי העבודה השיתופיים הוכפל בכל שנה.

אל תטעו, מדובר לא רק בשטח עבודה אלא בשינוי משמעותי הרבה יותר. זוהי דרך חדשה לחשוב על השאלה הבסיסית ביותר של עבודה, שהעלינו קודם לכן, בשביל מה לנו עדיין משרד? אחד הגורמים המרכזיים העומדים בבסיס הגידול בשטחי העבודה השיתופיים הוא המגמה הגוברת לאפשר עבודה מכל מקום בכל זמן, אבל הם גם פתרון קהילתי. המעבר ל"עבודה מכל מקום" אמנם הביא איתו גמישות, אבל גם בדידות. שטחי עבודה שיתופיים מאפשרים לעובד את הטוב מכל העולמות. מצד אחד גמישות בבחירה מתי להגיע ומתי ללכת, ועל מה לעבוד ועבור מי, ומצד אחר שותפות עם אנשים אחרים שעובדים לצדך. מדובר בבניית קהילה שיוצרת סביבת עבודה טובה יותר וכתוצאה מכך עבודה טובה יותר.

שטחי העבודה השיתופיים גם פותחים דלת לשיתופי פעולה ול-serendipity, אותו מושג שדיברנו עליו בטור הקודם, שמשמעותו למצוא בלי לחפש. בשטח כזה, שיש בו קבוצות של יזמים - אנשי תוכנה, מומחי עיצוב, אנשי שיווק - האפשרויות מתרחבות עבור כולם. העבודה לצד יחידים וקבוצות חושפת אותנו לרעיונות חדשים, לדרכי פעולה חדשות, פותחת לנו אפשרויות לשיתוף פעולה, הכרויות של אנשים ותחומים ובוודאי תורמת לנו דרכי חשיבה חדשות על העבודה שלנו. זה יכול להתחיל בסיעור מוחות עם מישהו שיש לו מומחיות בנושא מסוים ולהמשיך בגיוס אנשים נוספים לעבודה על פרויקטים שדורשים יותר יכולות או משאבים מאלה שעומדים לרשותנו. מיזמים רבים נולדו משיחות מסדרון ושיתופי פעולה בין אנשים שנמצאו במקרה באותה סביבה למטרות שונות.

ויש גם מרכיב השיתוף בתשתיות. מקומות עבודה שיתופיים מספקים לעובדים העצמאים תשתיות שלא היו יכולים להרשות לעצמם כל אחד בנפרד - למשל גישה לחדרי ישיבות וחדרי וידיאו מתקדמים לשיחות ועידה בינלאומיות.

מקום העבודה של מחר משלב תכנון מחדש של המרחב הפיזי במשרדים ושבירת העיקרון ששטח שייך לארגון מסוים. החדשות הטובות לארגונים הן שהם יוכלו להוריד את עלויות הנדל"ן ולהתאימן להיקף העבודה האמיתית בארגון. מבחינת העובדים מדובר בגמישות רבה יותר של זמן ומקום. ולא רחוק היום שבו גם ארגונים גדולים יבינו שהערך הגדול המתקבל מחשיפת העובדים לקהילות מגוונות יצדיק את העסקתם מכל מקום.

הרעיונות הללו כבר כאן זה כבר. לי, למשל, אין משרד פיזי כבר 11 שנים, ומקום העבודה שלי הולך איתי, במחשב, בטלפון הנייד. בתחילת הדרך עוד התגעגעתי לקירות המשרד הפיזי ולאפשרות לתלות עליהם את תמונות המשפחה וציורי הילדים. היום, גם אלה הולכים איתי במסכים לכל מקום, ואני מחכה בקוצר רוח למה שיביא לי המשרד של המחר.

* הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com