הרחק משוק הבשר: ג'יל סקוט היא פשוט זמרת סול מצוינת

הפופ המסחרי מתפקע משאלות של גבולות המגדריות. קים קרדשיאן, ניקי מינאז', מיילי סיירוס, ריהנה וביונסה ולא מעט כוכבות ומוזיקאיות אחרות משתמשות בגופן, במיניותן, ובעוצמות התהילה והעושר שלהן, בדרכים שמאתגרות את תפיסות הכוח הנשיות, וקובעות תקנים חדשים של חיפצון, העצמה ושליטה נשית. יש שיאמרו, כמו הותיקות אני לנוקס ושינייד אוקונור, שהן מציבות שיאים חדשים בסרסור עצמי בגופן. השאלות על מה צודק ומה מתקדם, מה מותר ומה משחרר בהגדרות התפקיד של מוזיקאית עכשווית מרתקות, ובעלות משמעויות אדירות והשפעה על התרבות כולה. בייחוד על הנשים הצעירות והצעירות מאוד שרואות בכוכבות הללו דמויות לחיקוי.

לג'יל סקוט יש אפס יכולות להתמודד איתן על המגרש שלהן. המראה חיצוני שלה אינו יוצא דופן בשום אופן. היא לא עובדת עם הגוף שלה כמקדם האזנה ומכירות. היא אישה מלאה, והדבר הכי עוצמתי במבט ראשוני לעברה הוא המבט בעיניה היוקדות. סקוט גם לא מתעסקת בכל האפשרויות, סגנון החיים, הזוהר, האפלה והתהילה שממלאים לא מעט מהמילים בשירים של כוכבות העל העכשוויות. סקוט קראה לאלבומה החדש והטוב מאוד "אישה", אבל דמויות הנשים בו אינן לקוחות מהמסכים השטוחים בהם מתנהלת תקשורת ההמונים הדיגיטלית. הן מתמודדות עם בעיות וכמיהות ארציות יותר.

הגיבורה ב-Run Run Run היא אישה קשת-יום שנאבקת כדי לפרנס את משפחתה. זה שיר של פועלת, עם קצב פצצתי שלא מאפיין את רוב העבודה של סקוט. הדמות הדוברת ב-Cruisin הנהדר היא אישה שתוהה בזמן הליכת בין הערביים שלה האם לתת אמון בגבר הנוכחי בחייה, והרהוריה מוגשים על מצע סול-היפ הופ קליל, אוורירי ומלטף.

ג'יל סקוט אינה כוכבת זוהרת, והאנשים בשיריה אינם חיים את הזוהר, אבל היא זמרת ומוזיקאית לא פחות מעולה מכל אלו שהוזכרו מעלה. אלבומה החדש הוא הטוב שלה מאז הראשון שמכר בשנת 2000 מעל מיליון עותקים. מאד לא שכיח אצל אמנים להגיע לשיאם באלבומם החמישי, ויש כאן סממן נוסף להתחדשות אצל סקוט. זהו אלבומה הראשון שיוצא בחברת התקליטים אטלנטיק, שהיתה הכי בולטת במוזיקת הסול של שנות ה-50 וה-60. החברה כבר מזמן רחקה מהשיא שלה, אז תחת הנהגת אמט ארטגאן הטורקי, ועדיין, נדמה שהצוות הנוכחי באטלנטיק דחף את המעטפת של סקוט כך שזו תהפוך גם לעבודתה הנגישה ביותר מזה 15 שנה.

נערצת על עמיתיה

סקוט, 43, גודלה בפילדלפיה על-ידי אמה וסבתה, מאמינות בכת עדי יהווה, והחלה לעלות על במות במסגרת ערבי "ספוקן וורד". משם הרוטס, הלהקה הכלית הכי טובה באמריקה, לקחו ממנה את השיר "you got me", שהקליטו עם הגשה קולית של אריקה באדו. קלאסיקת הסול המודרנית הזו מ-1999 עדיין נותרה השיר הכי מוכר של סקוט, שפתח לה את הדלתות לאלבום הבכורה שנה אחר כך. סקוט זכתה בשלושה פרסי גראמי והיו לה עוד 10 מועמדויות. ברבות השנים גם שיחקה לא מעט בקולנוע ובטלוויזיה, אבל נותרה מוזיקאית שבעיקר נערצת ביותר על עמיתיה. סקוט נתפסת כמשוררת ג'אז וסול , וכקול בולט שהגיח ממש בשלהי גל ה"ניו סול" בשלהי האלף שעבר.זמן קצר לאחר פריצתה, סקוט מיהרה להקים קרן שתומכת בנערים מקבוצות מיעוטים שזקוקים לסיוע במימון השכלתם האקדמית. היא הוציאה אלבומים ותיעודי הופעות שנשקו לג'אז הרבה יותר מאשר למוזיקה פופולרית, ובחלקם שירים עם מבנים חופשיים ולא שגרתיים, שהרחיקו אותה מהשדרות הרחבות של הפופ.

כאמור, גם באלבומה החדש אין שום סחורה חדשה לשוק הבשר, האופנה, האיפור, השיער והניתוחים הפלסטיים של אנשים שגילם מחצית מגילה של סקוט ומטה. אבל יש כאן מוזיקה שחורה שחלקה לא פחות ממושלמת. מלבד החידוש לקלאסית הבלוזסול -You Don't Know יש כמה שירים שיכולים להפוך לקלאסיקות בעצמם. Say Thank You הוא בלדת רוק אדירה עם גיטרות נהדרות, Lighthouse היא בלדת היפ-הופ אלקטרוניקה מצויינת, ו-Coming To You מעלה הילוך למחוזות מסיבתיים עתירי כיף ואנרגיה ושחרור ושמחה שלאחרונה סקוט נמנעה מלשיר כמותם. זה מצוין, משום שהאלבום מייצר תמהיל עשיר ומאוזן בין חיבוטי נפש נוגים לבין סול עתיר און, ויש פה חיבור הגון בין המסורת לעכשוויות.

בעיקר, הוא מאפשר לכל המעלות של סקוט כזמרת להזדהר. מהשירה הכי אינטימית ועד לזעקות של מלכת סול ענקית - סקוט כזמרת מעולה בהכול. יש פה אפילו קטע שסובל מבעיה שמעולם לא שמעתי אצלה בעבר. ב-Closure יש כמעט צעקנות בשילוב המוחצן בין הסול והפאנק והג'אז, וירטואוזיות מיותרת כשל זמרת רברבנית. ודווקא טוב שסקוט עושה כמה צעדים, גם אם אחד מיותר, לעבר הקהל הרחב. היא כנראה הקול הנשי השחור והעכשווי הכי חשוב שטרם הגיע לאוזניכם, וזה הזמן לאמץ אותה אל חייכם.

* ציון: 8