מדברים בשקט

לא אכפת לי אם אתה מתון או קיצוני, רק תעשה לי טובה, אל תהיה כל-כך אוטומטי

דרור פויר / צלם: תמר מצפי
דרור פויר / צלם: תמר מצפי

א. כמה בכיתי - אני מתאר לעצמי שלא פחות מכל אחד אחר - למקרא ההספד שנשאו מיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, בלווייתה. על שלושה דברים דווה ליבי; על הרצח הזה, על הרציחות האחרות, וכאבא בכיתי על ועם הורים כמוני.

אחר-כך, בקריאות חוזרות, הבנתי שבכיתי גם על דבר רביעי. בהספד המרגש הזה היה מרכיב שחסר כל-כך בשבוע המקולל שעבר עלינו. לצד הכאב הנורא והאובדן שאי-אפשר לדמיין, היה בו - ויסלחו לי כל האלים כולם על המילה הכי לא מתאימה שיש במילון - משהו כמעט רגוע. בהשוואה לכל שאר המילים שנכתבו, נאמרו ונצעקו בימים האחרונים; כל הקללות וההכללות, כל ההאשמות והטלת האחריות, כל ההתחשבנות והמחנאות והפנקסנות של מי טוב יותר ממי, למי כואב יותר על מי מאשר מי, איזה דם אדום יותר מאיזה דם, למי שייך איזה הרוג, מי הסית נגד מי ולמי מותר לומר מה ובאיזה נושא - באו מילות ההספד של הוריה של שירה בנקי והיו מעין נשימה עמוקה-עמוקה ודקה אחת של דומייה והקשבה בכל השבוע הזה. הדברים נכונים גם לגבי הדברים ששמעתי מסבו ומדודו של עלי דוואבשה. האנשים שהכי הגיע להם לצעוק, בחרו לדבר הכי בשקט. רוצים שיעור מהשבוע הזה? יכול להיות שזה אחד השיעורים החשובים שקיבלנו. שיעור במתינות.

ב.כמה דובר השבוע על "הקיצוניים", והמהדרין דיברו על "הקיצוניים משני הצדדים", אבל כמעט ואף אחד לא דיבר על המתונים משני הצדדים. קולם של אלה קצת נבלע, כמו תמיד, בבליל הגדול. אלה שלא קופצים לפני שהם מעכלים, אלה שהביטו במין תמיהה בכל המכלילים והצווחים: איך הם מצליחים להגיע מאפס למאה קמ"ש של ווליום בחצי שנייה, מורידים דעה נחרצת ממדף של מסקנות מוכנות, אפילו לא מחממים לפני ההגשה - אצלם הכול תמיד לוהט ולהוט אלי קרב. ידם מצליחה, איזה פלא, להיות קפוצה לאגרוף ולהפנות אצבע מאשימה בו בזמן. איך זה בכלל אפשרי פיזית?

נראה לי שאני אחד מאותם מתונים, אף שאני לא בדיוק יודע מהי אותה מתינות ואם זה בכלל דבר טוב. המילון מגדיר מתינות כיישוב דעת, חוסר בהילות ופזיזות; אטיות; חוסר קיצוניות ונטייה להתפשרות. אלה ודאי תכונות ראויות, אבל זו לא הגדרה טובה מספיק למתינות בעיניי, היא לבטח לא מכסה את הכול.

עוד שתי תכונות חשובות של המתינות הן: היא תמיד יחסית. המתון של היום הוא הקיצוני של המחר וזה שלא מזמן הוקע כקיצון קיצוני במיוחד הוא היום הזרם המרכזי. לא פחות חשוב, היא תמיד עומדת מול מה שיש, לא מול האידיאל המוחלט ואפילו לא מול הרצוי בלבד. אין, לא היה, ולא יכול להיות קו או אזור שמשני צדדיו מצויה הקיצוניות - תמיד זז, הקו הזה.

לכן אני תמיד קצת חשדן לגבי אנשים שאומרים: "לא שיניתי את דעתי, זו המציאות שהשתנתה". ממה נפשך? אם אתה לא משנה את דעתך כשהמציאות משתנה, מה בכלל שווה דעתך? דעה איננה הר. אם היא לא זזה, היא נרקבת.

ג.האם היא תמיד דבר טוב, המתינות? לא בטוח. אשר לי, אני אדם מתון, ודאי הרבה יותר ממה שהייתי. אם לא בדעותיי, שתמיד יהיה מי שיחשוב שהן קיצוניות, הרי שוודאי ביחסי לחיים ולדעות של אחרים. פעם שיחה מוצלחת מבחינתי הייתה צחצוח חרבות מילולי, וויכוח שלא מסתיים בצרחות נחשב בעיניי לכישלון והחיפוש אחר המשווה והמשותף נחשב בעיניי למגונה. היום, בעוונותיי, אני יכול ליהנות וגם נהנה מחברתם של אנשים שדעתם הפוכה מדעתי (אלא אם כן היא ממש קיצונית בעיניי) ואין דרך מעייפת ומיותרת יותר בעיניי להעביר שעה מאשר בוויכוח פוליטי, גם אם לא פעם אני נגרר לשם. זה לא הופך אותי לטוב יותר, אולי להפך. רבים טוענים נגדי בדיוק את מה שאני טוען נגד עצמי, רק במילים חריפות יותר: התבגרת, התברגנת, התקרנפת וכד'.

אני יכול לראות את הצדק בטענות האלה, ויותר מזה: אני מכיר ומכבד את התיאוריה שגם אם הקיצוניים גוררים אותנו לתהום, הרי שלא פחות מכך - מי שגורר אותנו לתהום הם אותם מתונים ושקטים, כמוני. כנ"ל גם בנוגע לטענה-אחות, האומרת בצדק שמי שמתעלם בשם אותה מתינות מעורפלת מעוולות אלה ואחרות, הוא-הוא הקיצוני האמיתי. ההיסטוריה הוכיחה יותר מפעם שזה נכון.

כך, המתינות בפני עצמה יכולה להיחשב עמדה קיצונית. אני קורא חלק מההספד של מיקה ואורי בנקי: "בציטוט חופשי וכואב מיצירתו של טולקין ולזכרה של שירה שלנו", ספדו, "נאמר שאם אנשים יהיו עסוקים יותר בארוחה טובה, שתייה טובה והרבה אהבה טובה, ופחות במרדף אחרי עקרונות נשגבים, אדמות קדושות, עקרונות מקודשים ושאר מיני דרכים וצורות לשלוט ולנהל את דעתם ומעשיהם של אחרים, כולנו נהייה הרבה יותר מאושרים ונוכל לגדל ילדים בעולם יפה ובטוח יותר".

אלה ודאי מילים יפות ומרגשות, המבטאות עמדה מתונה ונעימה לבריות - אבל האם זו עמדה שניתן להגדיר אותה "טובה" באופן מוחלט? לא נראה לי. אפשר בהחלט לטעון שאם כולם היו אוכלים, שותים ועושים אהבה ולא רודפים אחרי עקרונות או אדמות, לא היינו (ככלל, לא כפרטים) מגיעים לשום מקום.

ד.אני לא בעד מתינות, אל תבינו אותי לא נכון. אני בעד קיצוניות וקיצוניים (כמובן שלא כולל שום דבר מסוג האירועים שקרו לאחרונה). אלה הקיצוניות והקיצוניים שלוקחים אותנו קדימה בהתייצבם בראש המחנה. כל מחנה. אם כולם היו מתונים, לא רק שלא היינו מגיעים לשום מקום, כאמור, גם היה נורא משעמם ובנאלי.

אני גם נגד המאפיין הבולט והמרגיז של המתינות - האיזון. זה ממש מרגיז אותי. להיות מתון לא אומר להיות תמיד במרכז, להפך. אנשי מרכז קיצוני מהסוג הזה (השבוע כינה אותי כך מישהו ודי אהבתי את זה) רק מוזילים ומדרדרים את השיח. לא לכל דבר צריך לחפש את הצד השני שיאזן אותו. מתינות אינה חוסר דעה או חיפוש מתמיד אחר קו אמצע דמיוני, להפך. היא יכולה וצריכה להיות מנוע לשינוי דווקא משום שהיא מתייחסת למה שיש ולא רק תרה אחרי הדבר שהכי מנוגד לו.

אני גם בעד פילוג בעם, כמו שכתבתי לא פעם. הפילוג הזה הוא לא רק הכרחי במציאות כמו שלנו, הוא נשמת אפנו וקו האופי העיקרי שלנו. אז אם מישהי או מישהו יחשוב שאני בעד מפלגות מרכז או אידיאולוגיות מעורפלות, הרי שנכשלתי פה. עובדה: אף שבין המתונים מימין והמתונים משמאל יש כמה נקודות השקה, הרי שנקודות המחלוקת ביניהם אינן מתונות כלל ועיקר. אבל, וזה אבל חשוב, תלולות ועמוקות לא פחות הן המחלוקות הפנימיות בין המתונים והקיצוניים ששייכים לאותו הצד, והכעס והרגשות סוערים באותה המידה והרבה פעמים אף יותר: תגובת הימין הקיצוני לנשיא הימני ריבלין תוכיח, כמו גם המחלוקות בתוך מחנה השמאל. ואני כבר לא מדבר על מה שקורה בעולם החרדי.

זו הסיבה שאני לא מבין את טענת החברים מימין כלפי השמאל שהוא מזדעזע פחות מפגיעה של פלסטינים ביהודים מאשר מפגיעה של יהודים בפלסטינים. איזו שטות. כשמאלן, ברור מאליו שכל הרוג משלנו הוא כחרב בלבי, אבל מה לעשות - כשמי מבני עמי רוצח פלסטיני, אני חש זעזוע עמוק הנובע ממקום אחר. אל הכאב, האובדן והזעם נוסף ממד עמוק של בושה ואשמה. כך, לדוגמה, כששמאלן קורא לחייל נאצי זה כואב לי אחרת מאשר כשחרדי או מתנחל קורא לחייל נאצי. זה בעיניי אנושי מאוד.

ה.אז מה אני רוצה בעצם, אתם שואלים? הלוואי והייתי יודע, אבל הייתי מסתפק בדבר אחד קטן שנראה לי כמו התחלה ראויה: לא אכפת לי אם אתה מתון או קיצוני, כך או כך זה בסדר בעיניי, רק תעשה לי טובה, אל תהיה כל-כך אוטומטי. בטח לא כשהעפר עוד לח על הקברים.

ברור שכל הרוג משלנו הוא כחרב בלבי, אבל מה לעשות - כשמי מבני עמי רוצח פלסטיני, אני חש זעזוע עמוק הנובע ממקום אחר ואל הכאב נוסף ממד עמוק של בושה ואשמה

מדברים בשקט / איור תמיר שפר
 מדברים בשקט / איור תמיר שפר

צרו איתנו קשר *5988