החוק שפוגע בחופש האזרחי

האם המטרה מקדשת את האמצעים? צריך להיזהר מחוקים כמו "חוק המישוש" החדש

גל הטרור הנוכחי הביא ללידתו של חוק חדש: חוק המישוש. הממשלה אישרה אותו, ועכשיו, דומה, תלך הכנסת בעקבותיה. על-פי החוק הזה יוכלו כוחות הביטחון לערוך חיפוש על גופו של אדם בחיפוש אחר כלי נשק, גם אם לא עורר כל חשד שהוא. זאת להבדיל מהמצב הקיים בחוק הנוכחי, לפיו דרוש חשש סביר שהאדם נושא נשק, כדי לערוך חיפוש בגופו למטרה זו.

לידתה של הצעת החוק הזו הייתה דווקא סביב עניין אחר: האלימות במקומות הבילוי. אז סברו במשרד לביטחון הפנים כי יש לאפשר עריכת חיפוש בגופו של אדם הנמצא ליד מקום בילוי, גם אם לא עורר כל חשד. בינתיים ההצעה לא קודמה, ועם הבעיות במקומות הבילוי מתמודדים באמצעים הקיימים.

החוק הזה מעלה את השאלה האם באמת כך תושג המטרה שכוחות הביטחון מבקשים כל-כך להשיג במצב הביטחוני הרגיש ויותר מכך, המחיר; היינו, האם יש בהצעה הזו איזון ראוי בין הצורך לשמור על ביטחון הציבור לבין הצורך להגן על זכויות הפרט והזכות לפרטיות בראשן?

לכאורה, טוענים במשרד לביטחון הפנים, ללא סמכויות רחבות יותר יקשה על כוחות הביטחון לשמור על ביטחון האזרחים. כחיזוק לכך מביאים דוגמאות של מפגעים שייתכן שלא היו עוברים את הרף של 'חשד סביר' כדי לאפשר חיפוש על גופם.

מנגד, אין ספק כי חיפוש על גופו של אדם, סתם כי נקלע למקום ובזמן לא נכונים, הוא מעשה שגורם לאדם לאותה תחושת אי-נוחות כאשר הוא אינו נעזב לנפשו, תחושת חוסר שלוות נפש, מבוכה, דאגה, בלבול, ויש אף כאלה שיחושו מבוזים ומושפלים. כך בדיוק סבר המחוקק כאשר הגדיר את עוולת ההטרדה בחוק הגנת הפרטיות.

בהיעדר הצורך לעמוד ברף של 'חשד סביר', למעשה מדובר בסמכות שמופעלת על-פי תחושת בטן של אנשי הביטחון. התוצאה עלולה להיות שימוש לא ראוי, כאשר ניסיון העבר מלמד שהיא נאכפת כלפי קבוצות של מיעוטים: גברים בעלי מראה ערבי, מזרחי או כהי-עור. יש שיראו בחוק אף המשך של הרחבת המעצרים המינהליים מהשטחים לתוך ישראל, והפעלתם גם כלפי יהודים.

לפאזל הזה הנרקם סביבנו מתחברים גם הדיווחים לפיהם צה"ל שכר את שירותיהן של חברות מסחריות ישראליות שיבצעו מעקב אחרי פרסומים גלויים ופרטיים של אזרחים ברשתות החברתיות. זאת כחלק ממגמה לאסוף מידע, בין השאר, על ישראלים שכותבים בעברית בפייסבוק, וואטסאפ, צ'אטים פרטיים ורשתות אחרות על הפגנות, ומידע על כותבים בערבית שמשתמשים במילים כמו "המדינה הציונית" ו"אל-קודס".

הכול, אמנם, במגמה למנוע את בואו של המפגע הבא, אך לא תמיד לצרכים שנעצרים רק שם. כי כאשר ניתנת סמכות וניתנים אמצעים, קשה למי שמקבל אותם להבחין בין הלגיטימי לזה שאינו כזה. הפרטיות שלנו, בסופו של דבר, נדחקת לקרן זווית ונעלמת בקצב מהיר.

למרות החשש לזכות הפרטיות של כולנו, בימים בהם הטרור גואה, לכאורה קשה לצאת נגד פעולות שעושים גופי הביטחון ונגד חקיקה כזו כמו חוק המישוש. המטרה אף נראית ראויה מאוד - המלחמה בגל הטרור.

אבל השאלה היא האם המטרה מקדשת את האמצעים, והאם אין דרך אחרת להשיג את כל המטרות האלה, כמו הוראת שעה נקודתית מאוד למצב, ולא חוק שיישאר גם אחרי שגל הטרור יעבור, זאת לפני שנתעורר יום אחד ופשוט נתהה אם אנחנו לא חיים אי-שם ברוסיה או במדינה דומה אחרת תחת משטר אפל.

■ הכותב הוא עורך דין העומד בראש משרד דן חי ושות' עורכי דין, המתמחה בתקשורת, טכנולוגיה וסייבר. http://www.hay-law.com