"חיזור גורלי", יום א' 22:00, ערוץ yes1
דרך אחת טובה לדעת שהתבגרת (לא רצית להשתמש במילה מכאיבה יותר) היא גילם של אירועי התרבות בחייך - והסרט הזה היה חתיכת אירוע, לאו דווקא עבורי באופן אישי, אבל עבור הדור שהתבגר אל תוך מציאות שהאיידס הוא חלק ממנה.
ב-1987 כינו את האיידס בתקשורת עדיין "תסמונת ההומוסקסואלים", והיו רבים שלדעתם היה זה עונש ראוי על קיום יחסים שלא כדרך הטבע. אמריקה השמרנית, על התפר שבין רונלד רייגן לג'ורג' בוש האבא, הניחה שלאנשי משפחה (כלומר גברים לבנים, עשירים שאינם בוגדים בנשותיהם אלא פעם ברבעון) זה לא יכול לקרות. חלפו עוד 5 שנים עד שמג'יק ג'ונסון "הוכיח" לכולם שגם אתלט סטרייט אינו חסין מהנגיף.
הוליווד, כך נדמה, הבינה את העניין עוד קודם לכן, אבל בהיותה מחויבת לתורת השמרנות שבעל-פה, שיחקה ב"כן-לא-שחור-לבן". "לבוש לרצח" (מייקל קיין) נחשב לסרט הראשון שמתייחס בעקיפין לנושא (אם כי גם שם, ממש כמו ב"חיזור גורלי", אין שום התייחסות מפורשת למחלה או אפילו לסיטואציה קרובה אליה), אבל "חיזור גורלי" היה הסרט שתלה שלט ניאון גדול, לאמור: סטוץ שווה מוות. או אם להתייחס לסיסמה ישראלית נגד שימוש בסמים: "רצית רק לדפוק את הראש - דפקת את החיים".
מייקל דגלאס הוא עורך דין מצליח ונשוי באושר+ילדה+כלב+ארנב כחיית מחמד, שבסוף שבוע אחד בו הוא נאלץ לעבוד, פוגש אישה חזקה, עצמאית וסקסית (גלן קלוז), והרומן בין השניים מתפתח. כמובן שהעניינים מסתבכים, אפילו מאוד, כאשר הוא מחליט לזנוח את הקשר.
מבחינה פילוסופית מדובר בסרט מסוכן לא פחות מהאירועים שמתוארים בו. גם אם נתעלם מקו המחשבה שתופס את האסון כעונש על חטא (כשהנמשל הוא האיידס), יש בו אמירה לא הוגנת כלפי נשים מצליחות שנמנעות מזוגיות ממוסדת ובוחרות בעצמן את בני זוגן המזדמנים. דע לך, אומר הסרט, שאין דבר כזה רווקות שמחות, ושכל אחת מהן היא בעצם מלכודת דבש.
חשוב לציין כי למרות שהסרט מקומם ומעבר לרטרוספקטיבה, הוא עשוי היטב ומעניין לצפייה גם מקץ 28 שנה.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
