זו לא ההסתה

המונולוג שפרסם אתמול (שבת) העיתון הפלסטיני "אל-קודס" מפיו של בן ה-13 מבית-חנינא, היה מאלף. הילד, שיצא לפני כשבועיים מביתו לפסגת-זאב הסמוכה, סיפר כי בלכתו ברחוב עם בן דודו, החלה ניידת משטרה לרדוף אחריהם "בטענה שהם דקרו מתנחלים". עד מהרה, מספר הילד, הצטרפו אליהם עוברי אורח, שהחלו להכותו במוט, קיללו אותו, בעטו בו וייחלו למותו.

בסופה של העלילה חזינו כולנו, הודות לסרטון חובבים שצולם בזירה והופץ ברשתות החברתיות. הילד נראה בו מדמם, רועד מפחד, ומישהו צועק לו בעברית "מות, יא מניאק". את דברי הילד מבית-חנינא הביאה עורכת-דין פלסטינית שביקרה אותו במעצר. וראו זה פלא, בעדותו לא היה זכר למניע שהביאם לפסגת-זאב. בני-הדודים יצאו לדקור ישראלים, ואף הצליחו לפצוע קשה באכזריות ילד בן 13 שנסע לפי תומו על אופניו. סרטון של מצלמות-אבטחה מראה את השניים שועטים וסכין בידיהם, אבל מתי העובדות הצליחו לבלבל כאן מישהו. בן-הדוד, בן 15, נורה ונהרג.

תמונתו של הילד, שוכב מדמם על הקרקע, אומצה על-ידי יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כדי להראות מה עושה ישראל לילדים פלסטינים. היה זה שקר בוטה, שנועד להסתיר את צידה האפל של האמת. להציג את הישראלים כרוצחים, ואת הילד כקורבן לשרירות לבם של היהודים.

הפנייה של אבו מאזן לאמץ גרסה כוזבת אינה מעידה על תכונתו לשקר. האיש אינו שקרן. היא מלמדת בעיקר על מעמדו הרעוע ברחוב הפלסטיני. באותו נאום שבו השמיע את טענתו על הילד, המשיך וקרא להמונים הפלסטינים לא לנקוט אלימות נגד ישראל, כדרכו בשנים האחרונות. הראיס הפלסטיני אינו מטיף לאלימות כשיטה, וכל קצין ואיש שב"כ הבקי במגעים עם אנשיו יוכל לספר על חלקם של גורמי הביטחון ברשות בהצלת חייהם של ישראלים, ובכללם גם מתנחלים. אבו מאזן נדרש לגרסה שקרית, כי הבין שאם לא יתקוף את ישראל, אלא ימשיך לשחק לפי צרכיה, הוא עלול לאבד את שרידי התמיכה הציבורית שעוד נותרו לו.

הקמפיין הפלסטיני המתנהל בימים אלה, שמתעלם מפיגועי הדקירה, העמיק את חוסר האמון בין שני הצדדים, אבל הצליח לערער את תדמיתו של עבאס כמשתף-פעולה עם ישראל. הוא גם חיזק את הטענות מישראל, כי הסתה פרועה בצד הפלסטיני היא המניע של הדוקרים בצאתם למשימה. אלא שהטיעון הזה מתעלם משני מרכיבים עיקריים. אישי ופוליטי.

המרכיב הראשון, האישי, הוא מבנה האישיות של הדוקר. נדרשת נפש קיצונית מאוד כדי לצאת למשימת אמוק כזו. לכן, לו הייתה ההסתה סיבה עיקרית לטרור הסכינאים, מאות-אלפי פלסטינים היו יוצאים למשימות התאבדות. המרכיב השני, הפוליטי, מוחק את חלקה של המציאות הסביבתית בעידוד הפיגועים. בכך שהיא מאמצת את ההסתה לבדה, מחסלת ישראל כל דיון בשאלה - האם יש לה חלק ביצירת הנסיבות, שעודדו שנאה כה עזה בלב הפלסטינים.

במזרח ירושלים מתגוררים כ-300 אלף ערבים בתנאי חיים נמוכים. שיעורי האבטלה גבוהים מאוד (שהרי בישראל ממעטים להעסיקם, ובערי הגדה אין עבודה בשפע). ההשקעה בחינוך דלה, וילדים רבים מוותרים על ביקור בבתי-הספר. חלק מן המורים חוזים שנים בהזנחה השלטונית ובעלבונות שמלווה אותם. הם מפתחים עוינות כלפי המדינה, וברוח זו מחנכים את תלמידיהם. תכפילו זאת בעשרות שנים, ותבינו כיצד טופחה שם בקלות שכבה עבה של ילדים שונאים.

אלה מהם שאישיותם אינה בשלה, גדלו בטבעיות לתוך חיים מחוץ לחוק. כשאתה פלסטיני צעיר עם נטיות לפשוע, זה יותר מפתה לפעול נגד המדינה, כי בניגוד לעולם התחתון, המאבק בישראל מעניק לבעליו תהילה. אבל נסיבות צמיחתו של מחבל דומות לאלה של חייל בארגון פשיעה. זה אפילו לא הכיבוש. זו בוודאי לא מלחמת דת על מעמד הר הבית. זו משטמה חברתית גרידא. וישראל, שמתעקשת לחפש את הסיבות בהסתה הפוליטית, מחמיצה את העיקר.

ביום שישי קמו יושביה הערבים של יהודה-ושומרון למציאות מוזרה. שעון החורף שלהם הוזז שעה אחורה, בעוד ששכניהם המתנחלים המשיכו בשעון הקיץ. למשך שתי יממות, התנהלו שתי האוכלוסיות במרחב זמן מקביל, אבל שונה. קשה להתעלם מן הסמליות.