תחושת דכדוך

מה כל כך מסובך - פשוט לא להחליף לשעון חורף. אף פעם

חשיכה עטפה את העיר. האור שבקע מהפנסים היה חלש ועמום. דחפתי את עגלת התינוקות של בני במעלה הרחוב בזהירות, מנסה לחמוק מאבני המדרכה השבורות, מצליח אך בקושי להבחין בנעשה סביבי. הולכי-הרגל התמעטו. ילדים לא נראו כלל. עוד מעט, אמרתי לעצמי, נגיע הביתה, והמסע המסויט הזה ייגמר. השעה, אם במקרה תהיתם, הייתה רק 5 בערב.

בלילה שחלף נכנס לתוקפו שעון החורף. בלית ברירה, הזזנו אמש את המחוגים הווירטואליים בסמארטפונים שלנו שעה אחת לאחור, בתקווה שיעירו אותנו בזמן לבוקר חדש ומוזר. על-פי החלטת הממשלה, ישראל נמצאת מעתה בעונת החורף. אז מה אם החום כבד. אז מה אם חופי הים מלאים. אז מה אם הקיץ לא הסתיים. לפי השעון, עכשיו קר, צונן ואין צורך להדליק מזגן. "ככה החלטנו. וזה מה שיהיה".

נזכיר, כי השנה היה שעון הקיץ ארוך מהרגיל, ונמשך 212 יום. הסיבה לכך נעוצה, מן הסתם, בהרכב הקואליציה הקודמת, שבה לא היו מפלגות חרדיות. אז מה? המעבר לשעון החורף, גם הפעם, מנותק מהמציאות. מרגיעים אותנו שהוא הותאם סוף-סוף לשעון האירופי, אבל אנחנו חיים במזרח-התיכון ולא באירופה. מזג האוויר כאן שונה בתכלית. בגדי החורף עוד לא הורדו מהמדפים. שמיכות הפוך עדיין מאופסנות. וגם הסופה של הבוקר נעלמה כלא היתה תוך פחות משעתיים. בשירות המטאורולוגי מבטיחים לנו עוד מספר ימים גשומים, אבל הטמפרטורות יישארו מעל 20 מעלות. חורף אמיתי, קר ומושלג, זה לא.

אנחנו קוראים ושומעים על כך מדי שנה, ושום דבר לא באמת משנה או משתנה. בערך כמו לדבר אל הקיר. אני כן רוצה להזכיר את החיים הקטנים של כל אחד מאיתנו. את הילדים שלנו, שנהנים כל-כך להתנדנד, לחפור ולרוץ בגני המשחקים. אבל מהיום הם ייאלצו לחזור הביתה, במקרה הטוב, קצת לאחר השקיעה, רק כדי להעביר שעות מול הטלוויזיה.

אני כן רוצה להזכיר את הנסיעה הלא נעימה הביתה ממקום העבודה בכבישי הצפון המוחשכים והמפחידים. את השימוש המוגבר בחשמל הביתי שעליו עוד נשלם ביוקר בהמשך. ובמיוחד את תחושת הדכדוך הזאת, במדינה שטופת שמש, על גבול אפריקה, שבה הלילה הופך לפתע ארוך ומתמשך, והאזרחים חשים חסרי אונים. והכול בשל החלטה אומללה ונמהרת.

זה ייגמר אי שם, בתחילת 2016, בעוד 5 חודשים בדיוק. רק ב-25 במארס, עמוק בתוך האביב הישראלי החמים עד המעיק, תחזור ישראל לתפקד תחת שעון קיץ. אבל, נאמר זאת בכנות, שעון הקיץ לא היה צריך להתחלף כלל. אפשר היה לקבוע שזה יהיה השעון שלנו בכל ימות השנה, בלי לחזור יותר לשעון החורף ההוא. אף פעם. זה כל-כך פשוט, כל-כך הגיוני, ומתבקש מכל בחינה שהיא. כולנו, או רובנו, היינו מרוצים מכך. אז מה הבעיה? הבעיה היא ששום ממשלה ישראלית לא מצליחה להחליט החלטות פשוטות, הגיוניות ומתבקשות. את הקיבעון שאוחז בשריה קשה לשנות, גם אם כל הנתונים מצביעים אחרת.

אז מה יהיה? מה שהיה עד עכשיו. נמשיך לסבול, לקטר ולקוות שמשהו יתקדם, אבל לא סביר שזה אכן יקרה, כל עוד לא נפעיל לחץ ברשתות החברתיות, בהפגנות, במיילים, בפקסים ובטלפונים. עד שמישהו שם למעלה, לא יראה את האור, לא יהיה לנו שם למטה, אור יום.