למרות תצוגות האימה: איך בכל זאת מכבי ת"א קשורה לליגת האלופות?

המחקרים הכלכליים שמוכיחים: הצהובים, כמו רוב הקבוצות שמשתתפות העונה בשלב הבתים, שייכים למעמד האצולה של הכדורגל ששמור לקבוצות מהערים הגדולות במדינתן ■ אבל גם קבוצות המעמדות הנמוכים יכולות להיות "רגועות": בניגוד לעסקים אחרים, למועדוני כדורגל קורסים אף אחד לא ממהר לאפשר להיעלם

מכבי ת"א מפסידה לפורטו בליגת האלופות, גל אלברמן / צלם: רויטרס
מכבי ת"א מפסידה לפורטו בליגת האלופות, גל אלברמן / צלם: רויטרס

על-אף תצוגות האימה שהיא מנפקת במפעל עד עכשיו, מי שבכל זאת מתעקש לנסות למצוא קשר בין מכבי ת"א לליגת האלופות - יכול לדלות אותו באמצעות הנתון הבא: בדיוק כמו בנפיקה ופורטו, ריאל וברצלונה, באיירן מינכן, ארסנל, אסטנה, גלטסראיי, אולימפיאקוס, דינמו קייב, רומא, באטה בוריסוב ועוד ועוד - הצהובים מייצגים את אחת הערים הגדולות ביותר במדינה שלהם. בסך הכל, 24 מ-32 המשתתפות בצ'מפיונס בעונת 2015/16 מגיעות מאחת מתוך שלוש הערים המאוכלסות ביותר במדינותיהן; 20 מתוך הקבוצות שייכות לערים 1 או 2 בגודלן.

כי ככה זה בכדורגל: האדונים של הענף משתייכים באופן מובהק למרכזים העירוניים הגדולים. התופעה הזאת מתעצמת אפילו יותר כאשר מודדים את כמות הזכיות של קבוצות הערים הגדולות באליפויות: 22 מתוך 23 אליפויות אנגליה בעידן הפרמיירליג נלקחו על-ידי קבוצות מלונדון או מנצ'סטר, שני המטרופולינים הגדולים בבריטניה; בישראל יצאה האליפות מתחומי ת"א, ירושלים או חיפה רק שלוש פעמים מתחילת שנות השמונים.

ההסבר לתופעה הזאת, בגדול - הוא הקורלציה המוכחת בין היקף השריר הכלכלי של קבוצות כדורגל, לבין הצלחתן על המגרש: באחד מדוחות הבנצ'מרקינג השנתיים של אופ"א, שניתחו את נתוני השכר של יותר מ-600 קבוצות מ-52 ליגות עליונות באירופה ב-2011/12 ו-2012/13 - נמצא כי הקבוצות ששילמו הכי הרבה לעובדים שלהן בעונות אלו זכו ב-76 מתוך 104 תארי האליפות האפשריים. ושריר כלכלי הוא משהו שנוצר, היסטורית - לקבוצות מערים גדולות יותר.

למה בעצם? לא רק, אבל בעיקר כי יש להן פוטנציאל הכנסות גבוה יותר מהאצטדיון הביתי: מחקר שערכו הכלכלנים הבריטים דייויד פורסט, רוב סימונס ופטריק פייהאן ופורסם ב"סקוטיש ג'ורנל אוף פוליטיקל אקונומי", מצא כי מרבית מהאוהדים שמגיעים למשחקי כדורגל באנגליה גרים במרחק של מקסימום 10 מייל (16 ק"מ) מהאצטדיון. במילים אחרות: ככל שהקבוצה שלך משחקת באיזור יותר מאוכלס וצפוף - כך היא תוכל למשוך כמות קהל גדולה יותר למשחקים שלה.

יש טיעון נגד לתיאוריה הזאת, לפיו בעידן הכסף הגדול של הכדורגל - גם מועדונים מערים קטנות יכולים להפוך לכוחות דומיננטיים, במידה אם יבוא אליהם איזה שוגר-דדי. נשמע הגיוני, רק שיש סיבה מדוע בחר מיטש גולדהאר לרכוש דווקא את מכבי ת"א ולא את מכבי יבנה: מיליארדר ככל שתהיה - אפילו אם הכוונות שלך הן פילנטרופיות לכל דבר, אתה רוצה לפעול בשוק מספיק גדול שיאפשר לך מדי פעם מרווחי נשימה. גולדהאר כמובן היה יכול להביא שחקנים מספיק טובים בשכר מספיק גבוה כדי להצעיד גם את עירוני קרית שמונה לליגת האלופות, אבל לאיזון תפעולי הוא לעולם לא היה מגיע עם קבוצה שמייצגת עיר של 25 אלף תושבים, ועל רווחים בכלל אין מה לדבר.

***

באופן די פלאי מבחינה כלכלית, ובניגוד לכמעט כל תעשייה עסקית אחרת, גם המשרתים של עולם הכדורגל (כל אותן קבוצות שסעיף 1 של כתבה זו לא רלוונטי עבורן) מצליחים לשרוד. ב-"Soccer and Money", ספרו החדש של גורו כלכלת הספורט, פרופסור סטפן סיזמנסקי - מצוין כי 85 מתוך 88 הקבוצות ששיחקו בליגות הבכירות באנגליה ב-1923 עדיין קיימות, ורובן משחקות כרגע בארבע הליגות העליונות במדינה. מתוך 74 מועדונים ששיחקו בליגות העליונות של אנגליה, צרפת, איטליה וספרד ב-1950 - לא פחות מ-72 עדיין קיימים.

הדפוס הוא די דומה בכל הארצות: גם אם מועדון מתרסק פיננסית - תמיד יהיה גוף ממשלתי/ציבורי/פרטי שיציל אותו. זה קורה בגלל משהו שכל אוהד אמיתי יבין בקלות: מועדוני כדורגל, גם הקטנים יותר, הם כמו מוסד דתי מבחינת ציבור המאמינים שלהם. ודת היא עניין רגיש: אף פקיד ממשלתי/מנהל בנק/כונס נכסים/פוליטיקאי לא רוצה שירבוץ עליו כתם של נעילת שעריה של הכנסייה - אפילו אם מדובר על כנסייה שבקושי 20 איש מגיעים לטקסי המיסה שמתקיימים בה. חוץ מרון חולדאי וסיפור אוסישקין, בלתי אפשרי למצוא דוגמאות לראשי ערים, לדוגמה - שהורו על הריסת מגרש ביתי שנמצא בבעלות מוניציפלית - מבלי לספק תחליף הולם מיידי במקומו.

סיזמנסקי מתאר את מכניקת ההישרדות הזאת של המועדונים בארבע מדינות הכדורגל הבכירות באירופה. להלן התקציר:

איטליה: בשנת 2010 קבעה התאחדות הכדורגל האיטלקית כי 20 מועדונים מהליגות 2-4 בחשיבותן במדינה לא יקבלו רישוי להשתתף בליגות, בשל עבירות על התקנונים הכלכליים (חובות לשחקנים, מועדונים ורשויות המס, כמו גם אי-חשיפת הדוחות הפיננסיים שלהם או חשיפתם עם הערת עסק חי). 18 מועדונים נאלצו לסגור את שעריהם בעקבות אותה החלטה, אך 12 מתוכם קמו מחדש, עם בעלות חדשה - וניכסו לעצמם את המורשת של המועדונים "הישנים" והסמלים שלהם; שלוש קבוצות אחרות הצליחו לחזור לחיים בתוך תקופה קצרה, תחת אותה ישות משפטית; רק בשלושה מקרים הקבוצה חדלה לחלוטין מלהתקיים.

ספרד: בעיית החובות של המועדונים הספרדים היא עניין ידוע והיסטורי, שלא נוצר יש מאין רק במאי 2014, אז הצהיר מזכיר המדינה מיגל קארדנל כי לקבוצות בשתי הליגות הבכירות יש חובות של 3.6 מיליארד אירו. וגם תוכניות החילוץ הממשלתיות של ספרד לכדורגל הן עניין ידוע והיסטורי. כך למשל, כבר ב-1990, במטרה להפסיק את פעילותן הכלכלית הלא אחראית - הכריחה הממשלה את המועדונים להפוך מעמותות לחברות בעירבון מוגבל, ובמקביל מחקה להם חובות של 192 מיליון אירו. זה לא ממש עזר למועדונים שחובותיהם המשיכו להיערם, ואז, ב-2003, השתנו חוקי כינוס הנכסים הספרדים, שעד אותה עת הובילו כמעט תמיד לסגירה מיידית של עסקים: הרפורמה אפשרה לחברות פושטות רגל לנהל מו"מ מול הנושים על גובה החובות, ולהמשיך לפעול כרגיל, תוך כדי פיקוח של ביהמ"ש - במטרה להשיב כמה שיותר מהם. למועדוני הכדורגל זה כמובן התאים כמו כפפה ליד: בין 2003 ל-2011 לא פחות מ-22 מהם השתמשו בשינוי החוק על מנת להקטין את נפח החובות שלהם. ב-2012 העבירה הממשלה הספרדית חוק נוסף שמכריח את המועדונים בספרד להקצות חלק מסוים מההכנסות שלהם לטובת תשלומי מיסים וביטוח לאומי.

גרמניה: גם במדינה העשירה באירופה, עם המודלים הכלכליים המסודרים והרגולציה הקפדנית על הכדורגל, יש הרבה דוגמאות להתרסקויות כלכליות. באמצע העשור הקודם היו שאלקה ודורטמונד, שתי היריבות מחבל הרוהר - במצוקה כלכלית גדולה, כאשר האחרונה הסתייעה בין היתר בהלוואה שקיבלה מבאיירן מינכן על מנת לשרוד. ולמרות שאף מועדון ששיחק בבונדסליגה לא נכנס מעולם להליכי פשיטת רגל - הרי שהכלכלן דניאל ויימר מאוניברסיטת דואיסבורג-אסן מצא 86 מקרים של מועדונים מליגות נמוכות יותר בגרמניה שנכנסו להליכים כאלו מאז 1993, ממוצע של ארבע התרסקויות כלכליות בשנה.

אנגליה: המדינה בה הומצא המשחק היא גם באופן טבעי זאת שמחזיקה בהיסטוריה הענפה ביותר של קריסות. התיעוד הראשון: מידלסבורו איירונופליס, 1893, קבוצה מצליחה יחסית שהצליחה להעפיל עד לרבע גמר הגביע האנגלי, אבל ירדה מנכסיה ברגע שנשרה לליגה השנייה ולא יכלה לעמוד בדמי השכירות של האצטדיון העירוני. עד 1935 נרשמו 22 מקרים של פשיטות רגל, ביניהן של קבוצות כמו ניוטון הית' (לימים מנצ'סטר יונייטד), ארסנל, אסטון וילה, וולבס - כל אלו שרדו את המשבר והפכו במרוצת השנים לאלופות אנגליה. 10 מבין 22 הקבוצות המתרסקות לא הצליחו לחזור מיד לפעילות, בעוד ל-12 האחרות הצליחו למצוא פתרון מהיר כזה או אחר; אבל גם מתוך ה-10 האלו, שבע קמו מחדש בתוך שנים ספורות על-ידי יזמים חדשים. אחת הקבוצות שעקבותיה כן נעלמו: לידס סיטי, שסולקה מהליגה ב-1919 לאחר שנמצאה אשמה בתשלום משכורות לשחקניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפרה של "חוקי זמן המלחמה" של ההתאחדות האנגלית.

פשיטות רגל זו בעיה שאופיינית יותר למועדונים מליגות נמוכות - אבל ב-2010 הפכה פורטסמות', עת אימן אותה אברם גרנט - לקבוצת הפרמיירליג הראשונה שדבר כזה קורה לה, בעיקר בשל ניהול מזעזע של סאשה גאידמק. עם זאת, כונס הנכסים מצא פתרון להמשך פעילותה השוטף; היא עברה בשנים שלאחר מכן בין כמה בעלים מפוקפקים, ירדה כמה ליגות, פשטה את הרגל שוב; וכמובן שרדה. שוב. כיום "פומפי" נמצאת בבעלות קרן של האוהדים שלה, מתחרה על עלייה לליגה השלישית בחשיבותה באנגליה.