איזנקוט מודע למצב

1. הבעיה הייתה ונשארה: מבחן הביצוע ואיכות התוצאה.

ההיסטוריה של השיח הצבאי-כספי, "פני צה"ל לאן?", נכנסת כבר לעשור השלישי. מה שהתחיל בהכרזה על "צבא קטן וחכם" של הרמטכ"ל אהוד ברק, שנכנס לתפקידו ב-1991, הפך היום ל"צבא חד חזק ולוחם" של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. בין לבין היו אמנון ליפקין שחק, שאול מופז (שבמסגרת התוכניות להשבחה והתייעלות צה"ל חילק לכל הקצינים את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי"), משה יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ. כל רמטכ"ל והמהפכה שלו, "סדר העדיפויות" שלו, הסגירה-מיזוג-פיטורים שהוא מכוון אליהם, הסיסמה שלו, סגנון האיומים שלו, שר הביטחון שלו (לטוב או לרע), וגם ה"גימיק" שלו. זה של הרמטכ"ל הנוכחי הוא הוצאת גלי צה"ל אל מחוץ לצבא. עניין קטן, 20 מיליון שקל מתקציב של 56 מיליארד, שכבש את הכותרות. ייתכן שזו הייתה כל או רוב הכוונה שבו.

2. מה קרה מאז? תקציב הביטחון הלך וצמח ואף פעם לא הספיק, הכוח הלא-לוחם בצבא התפתח והשמין, והאיומים התקשורתיים-פוליטיים הפכו מתוחכמים יותר. הם תמיד הגיעו בקיץ, ימי דיוני התקציב. אוגוסט 1994: "מערכת הביטחון: נסגור שדה תעופה צבאי אם לא נקבל תוספת תקציב"; אוגוסט 1997: "קצינים בכירים התריעו: 'אורך הנשימה' של צה"ל - כלומר היכולת להילחם ימים רבים ברציפות - הצטמצם מאוד"; יולי 1998: "צה"ל צריך עוד כסף בגלל הודו ופקיסטן"; ספטמבר 2000: "הרמטכ"ל: עברנו את הקו האדום"; "מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, מתריע: אין כמעט סיכוי שחיל האוויר יעמוד בציפיות המלחמה הבאה".

לא בקיץ אחד ולא בשניים הושבתו מטוסים מחוסר כסף לדלק, לטנקים נגמר השמן לגירוז, לא היה כסף לכנפי צניחה, נזרקו איומים על ביטחון האזרחים והתקציב (שלא באמת קוצץ) הואשם בכישלון מלחמת לבנון השנייה. השיא הציני היה בכותרות, שהופצו גם בעולם, על לוחמים שהולכים לישון רעבים כי נגמר הכסף לכריכי לילה (לחם, גבינה וריבה) לאחר האימונים.

3. מה עוד קרה עם המוני התוכניות, הכוונות הטובות, ההתייעלות למען הפיכת הצבא לצבא לוחם? נחזור לדוח מבקר המדינה האחרון, מתחילת אוגוסט השנה: תהליכי התייעלות, עד שהחלו בהם, ננטשו ונזנחו מהר מאוד; ועדת ההיגוי העליונה בראשות מנכ"ל משרד הביטחון וסגן הרמטכ"ל, שהייתה אמורה לפקח על תהליכי ההתייעלות בצ"הל, כונסה רק פעם אחת במשך שלוש שנים; אגף התכנון בצבא לא הקים מינהל תכנון כפי שהתחייב והוראות ועדת ההיגוי פשוט לא מולאו; במקום לצמצם כוח אדם כפי שהצהירו רמטכ"לים, גויס עוד ועוד כוח אדם. לא היו צמצומי כוח אדם במקומות האפשריים, אבל כן היו תוספות במקום שצריך. חברות ייעוץ גויסו, עבדו חודשים ארוכים, בשכר גבוה, הגישו המלצות - שלא יושמו. בזבוז משאבים וחוסר ניהול יעיל נמצאו כאן ושם, גם כאן וגם שם.

4. רב אלוף גדי איזנקוט מתכוון באמונה שלמה לכל מה שהוא מתכנן. חלק מקודמיו היו כמוהו. בדקו, חקרו, תכננו ברצינות ובכוונה מלאה. המטרה שלהם הייתה לבנות צבא טוב. מצוין. הרבה יותר טוב מזה שהם הכירו מניסיונם ארוך השנים. רק שמשהו קרה להם בדרך. חלק קיבלו כתף קרה משר הביטחון וממשרד הבטחון שאוהבים תקציבים גדולים, פריסה גדולה, נגישות לתחומים גדולים וכבדי הון כמו נשק, בינוי ונוכחות בינלאומית, וחוששים שפגיעה בתקציב הביטחון תפגע בהם. חלק אולי הובסו נוכח ערימות האינטרסים של אלה שאהבו את הכיסא הנוח שלהם והפנסיה הנעימה בגיל צעיר כל כך, שאפילו שיערם עוד לא האפיר. אפשר שחלק מהרמטכ"לים הוכרעו בלחץ החברים הטובים מפעם, שרק עכשיו עזבו את הצבא והתיישבו בתעשיות הביטחוניות בארץ או בעולם ואצל סוחרי הנשק העולמיים, שנהנים מהאי-סדר הכספי ומבחינתם כל התייעלות בצבא משמעותה מכה בהכנסה. ואולי הלחץ הביטחוני ודחיפות האירועים בגבולות הכריעו אותם.

במציאות: אף אחד מהרמטכ"לים הקודמים לא יישם במלואן את תוכניותיו. המהפכות הלכו ורבי האלופים הלכו אחריהן. יש אומרים שאפילו חצי לא מומש. המחמירים אומרים שאפילו לא שליש.

5. הציבור, הממשלה, ראו ורואים את הרפורמות הצבאיות כגורם התייעלות שיביא לקיצוץ או להפסקת הגידול בתקציב הביטחון לפחות, ולהעברת הון לצרכים חברתיים זועקים. רק שזה לא יקרה. תקציב הביטחון של ישראל גדול והוא רק ימשיך לגדול. לא מדובר כאן בנבואה צבאית, או בידע ביטחוני מסווג, אלא במשמעות המעשית של העובדה שהמחליט הראשי הוא תמיד אדם אחד ויחיד, ראש הממשלה, ששיקול הדעת שלו, הגם שהוא מביא בחשבון מכלול נתונים, דיונים, שיחות ודפי אקסל, הוא בסופו של דבר אנושי, אישי.

כששר הביטחון לוחש על אוזן ימין שקיצוץ של מיליארד שקל משמעותו 300 חיילים הרוגים במבצע הבא, וכשהרמטכ"ל נושף על השמאלית שאם יתקיים הקיצוץ המתכונן, ולו רק לשנה אחת, "אני לא אחראי" לתוצאות ולקורבנות המלחמה הבאה - אז לראש הממשלה אין ברירה. כך זה היה אצל כל ראשי הממשלה בעשורים האחרונים (כולל יצחק רבין, ראש הממשלה היחיד שקיצץ 1 מיליארד שקל מבסיס התקציב, אבל אחר כך הוסיף, כמו אלה שלפניו ואחריו, כמה מיליארדים במשך השנה).

6. אם לא כדי לחסוך, אז למה בכל זאת חייב הצבא להתייעל, לקצץ בשומניו, להתייחס לכסף הרב שהוא מגלגל? למה כל התוכניות הללו שיצאו בכל שנה ראשונה של רמטכ"ל חדש? כי יש באמת רצון בצבא טוב, יעיל ולוחם. כדי, למשל, שהחלק בתקציב הביטחון המיועד ל"התעצמות" יפסיק לרדת משנה לשנה. היום זה כבר 16%-17%, פעם זה היה יותר. פעם גם אסור היה לומר זאת. בשנים האחרונות המידע המביך הזה השתחרר.

הרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט יודע היטב מה יש לו ביד. הוא בצבא כבר הרבה שנים. מכיר את החורים, מכיר את השומנים, את התקנים המיותרים שנשארו מההיסטוריה, את הג'ובים הכבדים שאפשר לוותר עליהם, אבל מה לעשות שיושב שם אדם שמקורב לזה או להוא? איזנקוט רוצה לשנות. רוצה להוביל את הצבא למקום אחר. למקום שבו יוכל להכריע מלחמות.

7. בכיר לשעבר בממשלה חד פעם חידה, במסגרת פנימית של מקבלי ההחלטות הגדולות: "תנחשו מי החברה שעובדת בלי מסגרת תקציבית, שיש לה כוח אדם בחינם, שהקבועים אצלה הם הכי טובים בעולם, שההנהלה שלה מסודרת עד סוף ימיה, שלקודקודיה תמיד מובטח ג'וב בכיר, ח"כ, שר, מנהל קונצרן גדול, ראש ממשלה, שתמיד מתלוננת שחברי הדירקטוריון והאסיפה הכללית שלה סתומים וחסרי ידע, שתמיד יש לה את מי להאשים - וכבר עשרות שנים לא הצליחה להגיע לשורה אחרונה של רווח?"

לא זוכרים אם איזנקוט היה שם כש'החידה' הזו נשאלה, אבל התוכנית שלו מראה שהוא מודע היטב למצב, וגם רוצה לתקן אותו. לשנות את התנאים כדי לשנות את התוצאות. האם יעמוד במבחן הביצוע? יעבור בהצלחה את מבחן התוצאה?