שק החבטות של האליטות

מצאתם לכם על מי להתעלק. מה מירי רגב עושה שרבים וטובים לא עשו לפניה?

מירי רגב / צלם: איציק בירן
מירי רגב / צלם: איציק בירן

חיים טובים. מצאנו עוד מישהו להתעלק עליו. מירי רגב. אין יום בלי כותרת, אין מהדורת חדשות בלי קריצה מזלזלת, ואין הפגנה תל-אביבית, לא חשוב על מה, בלי מקהלת בוווזזזז.

במתכון רגב יש את כל התבלינים שמגרים חזק את הגרון: ימנית, אישה, פריפריה, רהוטה, מצליחנית (צה"ל ופוליטיקה), שאפתנית, דעתנית, חייכנית - וגם מאוד מעצבנת, מנקרת עיניים, רועשת, בוטה ומופגנת. השיח שלה לא תמיד מנומס ומאופק, השפה שלה לא פעם נמוכה, לא יאה למי שמשמשת כשרה בישראל.

ורק תפשפשו ותגידו מה היא עושה שרבים וטובים לפניה לא עשו, לא חשוב מאיזו מפלגה, זרם, מין, וגזע. מינויי מקורבים פוליטיים? (לא) נעים להיזכר בסדרות המינויים של בנימין-פואד בן-אליעזר בימיו הגדולים בכל המשרדים; דליה איציק בימים שהייתה שרת התמ"ת; שמעון פרס בימי הפוליטיקה שלו; צחי הנגבי במשרד לאיכות הסביבה; וישראל כ"ץ במשרד החקלאות - אחר-כך הם למדו את הלקח.

גם עכשיו, ברגעים אלה, כולם ממנים מקורבים או בני משפחת מקורבים - כי זאת השיטה של הפוליטיקה הישראלית. מי שצריך קולות בפריימריס חייב להבטיח משהו. ואם הוא רוצה לשרוד, הוא חייב לממש לפחות חלק מהבטחותיו. מעל או מתחת לשולחן. ככה זה מאז קום המדינה, ועד עצם היום הזה.

חלק נתפסו - חלק לא. מי שמינה ושתק, המשיך הלאה. מי שמינה מהמקפצה, נתפס. מירי רגב היא טיפוס של מקפצה גבוהה שמונחת על גג מגדלי אקירוב. היא עומדת עליה זקופה וצועקת בקול "שופוני..." (תראו אותי!).

פוליגרף לעובדים? איפה בדיוק לא נקראו עובדי המעגל הראשון למכונת אמת, כאשר ההדלפות נחשדות מתוך החדר? השמת אנשים "כמונו" ו"משלנו" בקודקודים? איזה שר (בתנאי שאין לו גוויות בארון...) לא הזיז את אלה של קודמו?

רק שהפעם מדובר בסיר הבשר הגבוה והרם של מה שמכונה "תרבות ואמנות". לכאורה, קודש-הקודשים הטהור והרוחני; בפועל, ג'ובים רבי-כוח והשפעה, שמניעים סכומי-עתק ומזינים קבוצה די סגורה, בעיקר חדגונית ומאוד צפויה. בטח לא שום ליטוף אלוהי שרוצה לגעת ברוחם החופשית ובנשמתם של האזרחים.

יש אומרים: נכון, כל שר והסיפורים שלו. אך הבעיה עם רגב היא שהיא מאגדת את כל הסיפורים של כולם במשרד אחד, לא ממש גדול, ועוד עושה את זה מהמקפצה.

זו אמת. רק שזו לא כל האמת. לא סתם הפכה רגב מושא לשנאה קולקטיבית של פלח-ארץ מוגדר. האליטות שבין שדרות רוטשילד לאזורי ח"ן בתל-אביב, עם מעט גלישה להרצליה פיתוח ולרמת-השרון, ומובלעות קטנות ביפו היהודית (שממשיכה לחיות טוב בבתים של ערבים), בירושלים ובחיפה.

כל השאר - אוהבים אותה. היא מממשת להם את המהות שמחקו להם, את הרצונות והחלומות שהיו להם, אלה שנכתשו בצוק העיתים של האפליות, האליטות והכוונות הרעות שהוסתרו תחת מעטה של "אוהבים אתכם", מימי סלאח שבתי.

רק שככל שהם אוהבים אותה יותר, בוחרים בה יותר, ומזדהים עם הכיוון שלא סתם אימצה לעצמה (היא הרי פוליטיקאית בנשמתה) - כך החברים הנ"ל יתנכלו לה יותר ויותר. ככה זה, במלחמה כמו במלחמה. זו מלחמת הישרדות, מלחמה על ההגמוניה, הפחד מפני שקיעת הכוח "שלנו" מול הסימנים של עליית הכוח "שלהם".

זהירות. בשלב מסוים, שכנראה מתקרבים אליו, תהיה רגב חייבת לשנות את התנהלותה. אם היא רוצה, והיא מאוד רוצה, להמשיך לגדול בפוליטיקה ובחברה. גם אלה שחוגגים היום את ה"כפיים", את אמירת ה"זבל" על היועץ המשפטי לממשלה, המלחמה על הפלייליסט בגלי צה"ל ואופי המינויים במוסדות התרבות - ימאסו בבוטות דיבורה והתנהגותה.

הכיוונים והמלחמות יישארו - אבל המעטה החיצוני שלהם יהיה חייב להשתנות. איפוק, עברית נקייה "רשמית", ודרך-ארץ, יהיו חייבים להיות חלק ממנה. אחרת היא תהיה מופע חולף. סטאנד-אפ זמני. מישהי ששמה את העובדות הנכונות על השולחן הציבורי, אבל לא ידעה איך לשרוד אותן.