ביהמ"ש העליון ביטל את הלכת גויסקי בדיני השטרות

בית המשפט העליון ביטל היום (ג') את אחת ההלכות החשובות בתחום דיני השטרות - הלכת גויסקי. ההלכה קבעה כי אדם שקיבל שטר (לדוגמה צ'ק) "לא טהור" שהוסב לטובתו, יכול להתגבר על טענת "כישלון תמורה", כלומר אי-ביצוע עסקת היסוד שבגינה ניתן הצ'ק, בתנאי ש"כישלון התמורה" התרחש לפני קבלת הצ'ק על-ידו. הלכה זו בוטלה כאמור, וכיום לא יוכל מחזיק הצ'ק לדרוש את מימושו, גם כאשר "כישלון התמורה" התרחש לאחר קבלת הצ'ק.

את ההלכה שבוטלה אפשר להסביר באמצעות דוגמה שהביא השופט ניל הנדל בפסק הדין: "ראובן כרת עם שמעון חוזה שבמסגרתו התחייב למכור לו יהלומים בעתיד. בעת ההתחייבות משך שמעון לפקודת ראובן צ'ק 'דחוי', מתוך כוונה לפרעו לאחר קבלת היהלומים. ראובן הסב את השיק לצד ג' - בנק - בתמורה לכסף מזומן. לאחר מכן נקלע ראובן לקשיים כלכליים ולא סיפק לשמעון את היהלומים".

ההלכה קובעת (גם לאחר פסק הדין שניתן היום) כי ככל שהשטר שניתן בגדר העסקה הוא "טהור" - כלומר, נטול כל פגם חיצוני - ייהנה מקבל השטר - הבנק בדוגמה - ממעמד של "אוחז כשורה". אוחז כשורה רשאי לממש שטר, ללא כל קשר לעסקת הייסוד.

ואולם ככל שיש פגם כלשהו בשטר (לדוגמה, השטר רשום לטובת חברת "א.א. שירותים", בעוד שם החברה הוא "א.א. שירותי רכב") - הדין קובע כי יש לבדוק את עסקת היסוד שבגינה ניתן השטר, ולפיכך לקבוע האם ניתן לאכוף את השטר במקרה שבוטל.

עד כה הבדילה ההלכה בין שני סוגי מקרים של "כישלון תמורה" בעסקת היסוד שבגינה ניתן השטר. אם ליישם זאת במקרה של ראובן ושמעון מהדוגמה של השופט הנדל, מדובר בהבדלה בין המקרה שבו השטר נמסר לבנק לפני התאריך שבו אמורים היו היהלומים להיות מסופקים לבין המקרה של מתן השטר לאחריו.

קבלת השטר לפני "כישלון התמורה" הייתה מאפשרת את היכולת לאכוף את השטר הפגום, ואילו קבלת השטר לאחר "כישלון התמורה" הייתה שוללת מן האוחז בשטר לפעול כדי לאכוף את ביצוע התשלום.

בפסק הדין החדש נקבע, כאמור, כי "כישלון התמורה" בעסקת היסוד מכשיל את מחזיק השטר הפגום ממימושו, וזאת ללא קשר לעיתוי הכישלון.

פסק הדין ניתן מפי השופטים ניל הנדל ואורי שהם על דעתו החולקת של השופט נעם סולברג. המערערת בתיק יוצגה בידי עורכי הדין גלעד נרקיס ויוסי פפר.