החבובות חוזרות

והן כבר לא כל-כך תמימות: אפילו קרמיט החליף את פיגי בחזרזירה צעירה

החבובות / צילום: צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
החבובות / צילום: צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

"החבובות", יום חמישי 21:30, הוט 

"החבובות" היו חלק מנוף ילדותי ונעוריי: חיקינו את הטבח השוודי, ולא מעט ממופעי פורים בבית-הספר או בתנועת הנוער נוצרו בהשראתו. חבטנו האחד בשני, מתוך משחק, בתנועה צידית שמזכירה שחקן טניס נטול מחבט, ממש כמו מיס פיגי, ומי שגדל בשנות ה-70 או ה-80 ולא ניסה אף פעם לתקוע "בחצוצרה" בין אצבע לאגודל - ממש כמו גונזו "הגדול" - שיקום.

זה היה בידור רך, תמים, לא סאטירה נוקבת ולא משהו שגורם לצחוק בקול רם, אבל היה בו משהו מאותה נאיביות של, נניח, מיקי מאוס של הדור הקודם, ובעיקר משהו שהעיד על תמימותו של הקהל: ילד שצחק בשנות ה-70 מקרמיט הצפרדע, דמה להוריו שגיחכו, 20 שנים קודם לכן, מול עכבר מונפש עם אוזניים גדולות.

אז אחרי היעדרות ארוכה מדי, "החבובות" חוזרות, וסביר להניח שלא מעט הורים יניחו לילדיהם להישאר ערים מעט מאוחר מהרגיל, ולו רק כדי להראות להם מה אהבנו לראות בטלוויזיה החד-ערוצית, כשהיינו בני גילם.

מה שכן, "החבובות" כבר לא תמימות עד כדי כך: קרמיט, בפרץ של משבר גיל ה-40, החליף את פיגי בחזרזירה צעירה שעונה לשם דניס, ואילו היא, מצידה, לא טמנה את אפה בצלחת והפכה ל"קוגרית".

מעבר לשני אלה, יהיו שם כרגיל גם פוזי הדוב, גונזו הזכור לטוב, סקוטר עם הפנקס שלו, הטבח השוודי - ורק אני הפכתי ממי שצמח מ"רחוב סומסום" אל "החבובות", לאחד מהזקנים הנרגנים ביציע. 

* ציון: 8  

החבובות / צילום: צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
 החבובות / צילום: צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

חתרנות מקסימה

"אוונטי פופולו", יום שישי 22:00, ערוץ yes קולנוע ישראלי 

אני לא יודע אם הסרט הזה של רפי בוקאי יכול להיחשב לאחד הסרטים הישראלים הטובים בכל הזמנים, מה שבטוח, סלים דאו (שהתגלה בסרט הזה) עושה בו את התפקיד הטוב ביותר אי-פעם של שחקן בקולנוע הישראלי (אם כי הוא אולי חולק את המקום הראשון עם שייקה אופיר ב"השוטר אזולאי").

הקטע שבו הוא מדקלם באנגלית ובמבטא ערבי כבד את המונולוג השייקספירי של שיילוק, כדי לשכנע את שוביו היהודים שלא לפגוע בו ובחברו - חיילים מצריים נמלטים משדה הקרב לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים - הוא פנינה קולנועית-תרבותית, לא פחות.

אפשר לטעון כמובן שהסרט הזה אינו מאוזן: בעוד הערבים מוצגים בו כקורבנות, הישראלים מוצגים בו אולי לא כ"רעים" אבל לפחות כמי שהניצחון הפך את ליבם לגס.

אפשר להתקומם על דרך ההצגה הזאת, אבל אי-אפשר שלא להודות שחלק מהטיפוסים מדויקים להפליא: מהדביל שרוצה לשמור את העיתון המבשר על הניצחון, בעוד חברו מקנח בו את אחוריו, דרך הקיבוצניק הסטריאוטיפי שמתקומם, בעת שירת "אוונטי פופולו" - ומתקן את המילה "קומוניסטה" ל"סוציאליסטה", ואפילו הערבים שנתקלים בג'יפ האו"ם שבו חייל שוודי מת וקובעים: "אפילו כשהם מתים הם יותר יפים מאיתנו".

סרט שנותר חזק גם אחרי 28 שנה. 

* ציון: 9 

שירוויזיון

"הכוכב הבא", שבת 21:15, ערוץ 2 קשת 

גם כמי שלא מתרגש מאוד מז'אנר הריאליטי-זמר, את שלב האודישנים אני דווקא די מחבב. כן, אני יודע שזו לא חוכמה לצחוק על מאותגרים מכל מיני סיבות, אבל תמיד מדהים אותי הפער בין מה שחלקם חושבים על עצמם לבין איך שהם נשמעים באמת.

כמובן שיהיו כאן כל השטיקים הרגילים: הקשיש החביב שכולם מחבבים אך למרבה הצער לא יכולים להעביר, ההיא עם סיפור החיים קורע-הלב שהופך את שירתה לזעקה, החרדי עם הגיטרה החשמלית והמקועקע ששר בלדות נוגות.

הפורמט של "הכוכב הבא" נמכר בהצלחה לכל העולם, אבל דווקא כאן הוא הצליח קצת פחות, בוודאי פחות מהתקוות שתלו בו מי שקיוו שיהיה הבן המוצלח של "כוכב נולד".

בשנה שעברה זכה בתחרות נדב גדג', שייצג את ישראל באירוויזיון עם "גולדן בוי", שביקש: LET ME SHOW YOU TEL-AVIV. אלא שמי שרוצה לראות את תל-אביב באמת, מוזמן לשלטט את דרכו לערוץ 20, שבו ישודר באותה שעה ממש, הפרק מתוך הסדרה "תל-אביב - יפו" (מודי בר-און וענת זלצר) שמתאר איך הפכה תל-אביב, לאחר מלחמת העולם הראשונה, משכונה "אירופית" בלבנט לכרך של ממש.

מה אומר? לפעמים אפילו אני, התל-אביבי, מרגיש יותר בבית דווקא בערוץ של המתנחלים.