משלמים על התהילה

עם כל הכבוד, ויש כבוד, לחדשות המשמחות על הולדתה של מקס הקטנה להורים הגאים, פריסילה צ'אן ומארק צוקרברג, ועל זה שהאב יוצא לחופשת לידה - ולא מוטרד מכך שזה יעכב את קידומו - החדשות הבאמת דרמטיות היו החלטת ההורים לתרום 99% מרכושם לצדקה, שהם 45 מיליארד דולר בערכי מניית פייסבוק כיום. התרומה - למטרות שונות, כולן ראויות ויותר מכך.

וצוקרברג אינו הראשון. את הגל הנוכחי החל ביל גייטס, האדם העשיר בעולם, שהודיע שישאיר לצאצאיו 10 מיליון דולר לכל אחד. השאר הולך לקרן ביל ומלינדה גייטס, הנלחמת בין השאר, במלריה. הצטרף אליו במעשה, ובשותפות בקרן הצדקה שותפו לברידג', גדול המשקיעים וורן באפט. רבים נוספים התקבצו תחת הדגל של אותה קבוצה, שהתחייבה לתרום לפחות מחצית מהונה. למי שגדל תחת התיאוריות של הגן האנוכי, של "המשפחה מעל הכול" זה נראה מדהים, אצילי, אולי אפילו מטורלל-משהו.

מעבר למה שזה אומר על כישלונות המדינה האמריקנית והמדינות כולן, במאבק הגלובלי נגד עוני, מי-שתייה מזוהמים, מגיפות ועוד, עולה שאלה מעניינת - מדוע שם? מדוע בארצות-הברית התרומות הגרנדיוזיות האלה נפוצות כל-כך, ולא בשאר העולם? מעבר לתרומה להאדרת התורם, כמו בניין מפואר באוניברסיטה או היכל תרבות וכדומה?

והתשובה היא בדת. בנצרות. מייסדי ארצות-הברית היו פוריטאנים, הפרוטסטנטים-הנוצרים המחמירים שחלקם באו מבית-מדרשו של התיאולוג והמשפטן הצרפתי מהמאה ה-16, ז'אן קלווין (אבי הקלוויניזם), שאמר בין השאר שהכול נקבע מראש. יש עוברים שגורלם נחרץ לגיהינום, ואחרים לגן-עדן, עוד בטרם חטאו או עשו טוב. המשמעות היא, בין השאר, שאם אתה עשיר זה כי עשית הטוב בעיני האל; ואם עני - זה גורלך והאשם הוא בך, לא באל, לא בחברה.

רובנו אוהבים רשימות מעניינות. ובעיתון כלכלי, אחת המרתקות שבהן היא "האנשים העשירים בהיסטוריה"; ומרתק לראות שעשרת הראשונים נמצאים כחמישה, תלוי איך סופרים, שכולם חיו באותו זמן, הכירו זה את זה, תיעבו זה את זה. "הברונים השודדים", כינה אותם מרק טוויין, ושמם מהדהד עד היום: רוקפלר, קרנגי, מורגן, ונדרבילט, אסטור.

לעניין מאמר זה, המרתק הוא שאותם אישים תרמו את הונם הבלתי נתפס - הונו של ג'ון רוקפלר משוערך להיום היה טריליון דולר - לצדקה. וכך אמר טוויין, שכמו בני דורו העריץ את הברונים השודדים ושנא אותם, על קרנגי: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן".

והם, אלה שעשו הון, שעלו מעוני מנוול (פרט למורגן הבנקאי האגדי, בנו של בנקאי אמיד, שבית-ההשקעות שלו עדיין קיים), שלחמו זה בזה בחירוק שיניים, שרימו, הונו, עשו קרטלים, שברו באלימות נוראה שביתות של כורים ופועלים רעבים ללחם - כולם היו דתיים. כולם נוצרים טובים, שעל ערש דווי ולעתים קודם לכן, החלו לתרום. והם תרמו, לא חלק, לא מעשר, הם תרמו הכול. והצליחו במטרתם. השם רוקפלר הוא עד היום המקבילה האמריקנית לרוטשילד אצלנו, גם לאחר שהון המשפחה אזל כולו, נתרם כולו.

רשימה חלקית:

אנדרו קרנגי - מכר את חברת הפלדה שלו בסכום השווה בערכים של היום, ל-320 מיליארד דולר, ותרם את ההון כולו: אוניברסיטת קרנגי-מלון, מכון קרנגי לשלום, קרן קרנגי, אולם קרנגי לקונצרטים, קרנגי-הול המפורסם. האדם שכל ימיו הכיר תודה למיטיבו הראשון, שאיפשר לו להשתמש בספרייתו ללא הגבלה כדי לרכוש השכלה, תרם מהונו, ועד היום כל הספריות הציבוריות בארצות-הברית קיימות בזכות המהגר הסקוטי.

משפחת רוקפלר - תרמה את הקרקע שעליה הוקם מרכז-רוקפלר בניו-יורק ואת הבנייה עצמה, ובשיא המשבר הגדול העסיק הפרוייקט מאות-אלפי בני-אדם במשך עשור; את הקרקע שעליה הוקם בניין האו"ם; את הקרקע שעליה הוקם המוזיאון לאומנות מודרנית, המומא; את מוזיאון הקלויסטרס על כל חפציו; עשרות מיליוני דונמים של יערות וטבע למען שימורם; משלחות מחקר (בין השאר מימנה המשפחה את החפירות בתל מגידו, הוא ארמגדון של אחרית הימים; והקימה את מוזיאון רוקפלר בירושלים).

מורגן הבנקאי - מימן את פרויקט התיעוד של העמים הילידים, האינדיאנים בארצות-הברית; תרם את ספריית מורגן בניו-יורק על כל כתבי היד המהממים שבה (בהם העותק הראשון של הפואמה "עלי עשב". עם זאת, נציין, כי הוא סירב לתמוך במשורר עצמו, וולט ויטמן שכמעט מת ברעב).

פריק - שותפו הזוטר והשנוא של קרנגי, הותיר את ביתו על יצירות האמנות המופלאות שבו, מוזיאון פריק. והרשימה עוד ארוכה.

אי אפשר לתאר את העיר שרובם בנו בה את ארמונותיהם, ניו-יורק, בלי תרומותיהם, בלי השפעתם. מדוע עשו זאת, מדוע בקנה-מידה כזה? ראשית, היה זה כמובן בשל אופי האדם. הם היו עשירים כקורח, ותרומות, ודאי כאלה שהעולם כולו יודע שאוניברסיטה זו, שקרן אחרת קרויה לעד על-שם התורם, עושה משהו לאגו.

נשפי הפאר שאותם עשו היו כותרת בעיתון ליום-יומיים, "קרן קרנגי" ו"קרן פורד" הן תזכורת מתמדת, מצבה ראויה לכל אדם. זה גם עזר לנקות את מצפונם - אחרי הכול, הם היו שנואים מאוד. העריצו אותם, העריכו את ערמומיותם ואת חוש העסקים שלהם, קינאו בהם - ושנאו אותם. הם מוטטו עסקים ורמסו מתחרים, קטנים כגדולים. תרומות צדקה מפוארות הן נפלאות ליחסי-ציבור, בארצות-הברית אז ועתה, וגם במדינות נוספות, קטנות בהרבה מארצות-הברית.

המורשת שלהם חיה עד היום. וכעת בא דור חדש, נטול רגשות אשם, אולי; דתי הרבה פחות, צדקני הרבה פחות. אבל כנראה רוצה לעשות את הדבר הנכון. אפשר, אולי צריך, להיות ציניקן ולנחור בבוז על חברות-הענק המסתירות הון במקלטי-מס; ואז הבעלים המשלם מס פחות ממזכירתו - כמו וורן באפט באמירה ידועה, תורם את הונו אחרי מותו, ולפעמים לפני, למטרות חשובות.

אולי. אבל בסופו של דבר, איש לא מכריח אותם. המטרות חשובות. מישהו צריך לעשות אותן, המדינות כושלות בכל מאמץ בינלאומי, הארגונים הבינלאומיים לא מצליחים. אז אולי המיליארדרים החדשים והישנים, אלה שעשו הון בלתי נתפס במהירות בלתי נתפסת, יחזירו חלק לחברה - בין שבארצם, ובין שבעולם. המניע חשוב פחות. המטרה - פחות תמותת ילדים, תקווה במקומות שבהן אין תקווה - היא הנכונה, היא החשובה. אז כל הכבוד ביל גייטס, כל הכבוד מארק צוקרברג, הלוואי ורבים אחרים יילכו בעקבותיכם.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1