ראש מועצת ירוחם: "כחלון שכח מאיפה הגיע"

עו"ס אורנה עמוס בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס": "הילדים והנכדים של כולנו הולכים להיות עובדי קבלן וזה לא משנה אם למדו באוניברסיטה" ■ קובי אמסלם: "מי שיושב איתנו בשולחן המו"מ הם לא העובדים החלשים, אלא העובדים הוותיקים שלא חותרים לשוויון"

מיכאל ביטון / צילום: תמר מצפי
מיכאל ביטון / צילום: תמר מצפי

"שר האוצר משה כחלון הבטיח לנו תקצוב דפרינציאלי לפני הבחירות, אבל קבר את זה" - כך אמר היום (ב') ראש המועצה המקומית ירוחם מיכאל ביטון בפאנל שכותרתו "כמה עולה לנו אי השיוויון?", בהנחיית סגן עורך עיתון "גלובס" אלי ציפורי, בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס".

לדבריו, "כחלון שכח מאיפה הגיע. בשנות ה-70 הייתי בפנימייה, ומדינת ישראל הענייה דאגה לי לחינוך, לטיפולי שיניים, ולמשקפיים, היום מדינת ישראל העשירה גובה כסף מעניים על אוכל".

ביטון סיפר כי בכוונתו להגיש בג"ץ נגד המדינה בנושא האי-שוויון בנושא החינוך והרווחה: "המדינה דווקא כן מתקצבת את משרד הדתות בדיפרנציאליות. המדינה בעד שוויון בדתות, אבל לא ברווחה או בחינוך".

מסקירה שהעביר ציפורי עולה כי בישראל 3.5 מיליון שכירים, מיליון מהם מחליפים מקום עבודה מדי שנה, ורבע מיליון מועסקים בשתי עבודות. השכר הממוצע במשק עומד על 9,700 שקל לחודש, השכר החציוני על 6,200 שקל לחודש, כאשר קרוב לשליש מהעובדים מרוויחים עד שכר מינימום ו-70% מרוויחים עד השכר הממוצע במשק.

פרופ' יוסף זעירא מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, הסביר כי "הממשלה מקצצת באופן עקבי בהוצאותיה, בעוד הכסף שנחסך לא הולך לצמצום הגירעון שהוא קטן יחסית, אלא מופנה להורדת נטל המס ועיקר הצמצום הוא במיסוי ישיר. מדינת ישראל הקטינה באופן עקבי את מעורבותה בכלכלה ועל כן הביאה לגידול באי-שוויון. למעשה, המדיניות התקציבית היא האחראית מספר אחת לאי-שוויון. בהשוואה בינלאומית, ככל שהמעורבות הממשלתית גבוהה יותר והוצאותיה יותר גדולות, היא צריכה לגבות יותר מיסים ומצמצמת את אי השיוויון. המחיר לזה שישראל לא מעורבת, הוא הגדלה של האי-שוויון.

"ב-15 השנים האחרונות הפער בין הכנסות מהון להכנסות משכר, גדל בצורה דרסטית. בסך הכל השכר ופריון העבודה נעו יחד עד תחילת שנות ה-2000, מאז התוצר לעובד גדל והשכר קפוא במקום. כתוצאה מכך, מתחילת שנות ה-2000 השכר של הרוב הגדול של השכירים נשאר קבוע, בעוד שהתוצר ממשיך לעלות. אחת הסיבות לכך היא תהליכים שקרו בישראל ושינו את יחסי הכוחות בשוק העבודה, כמו העסקת עובדי קבלן, היחלשות האיגודים המקצועיים, והעובדה שהעובדים לא מצליחים לקבל את חלקם בצמיחה הכלכלית. ולממשלה אחריות גבוהה לכך".

עו"ס אורנה עמוס, מייסדת ומנהלת "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה" באוניברסיטת בן גוריון וחברה בעמותת "אנו", הסבירה גם היא כי "אנחנו מדברים על 600 אלף עובדי קבלן במגזר הציבורי, שאין עליהם דיווח ל-OECD, המדינה לא ממפה אותם, הם לא נמצאים במצבת כח אדם במשרד הפנים, ולא בנציבות שירות המדינה.80% מהם כבולים בחוזי המשך שפטורים ממכרז. זו המדיניות הממשלה ביחס לעובדים בישראל ואת המדיניות הזו אנחנו רוצים לשנות. אז נכון שנחתם הסכם בין ההסתדרות לאוצר בהחזרה של 15 אלף עובדי קבלן להעסקה ישירה אבל זה טיפה בים. הרבה מהאי-שוויון בישראל נובע משיטת העסקה הזו. 30% מהעובדים מרוויחים פחות משכר מינימום.

"צריך להבין - עובדי קבלן הם כבר לא עובדי ניקיון ואבטחה. ישנם 23 אלף מורים שהם 'מורי קבלן'. הילדים והנכדים של כולנו הולכים להיות עובדי קבלן וזה לא משנה אם למדו באוניברסיטה".

לדברי עמוס, אחת הדוגמאות לשינוי שביצעה עיריית קרית גת היא שסגנית ראש העיר החזירה את עובדות הניקיון להעסקה ישירה: "אמא שלה הייתה עובדת ניקיון, והיא עשתה את זה". בנוסף הסירה עמוס כי העובדה שמיליון עובדים מחליפים מקום עבודה בשנה, פוגעת גם באיכות השירותים: "בטח לא יותר יעיל לנהל כך עובדים, אנשים לא קשורים למקום העבודה שלהם ואין סולידריות חברתית. חברה שעובדת טוב יותר היא חברה שהעובדים שלה מועסקים בהעסקה ישירה".

עמוס הוסיפה כי "יש בעיה שממשלה אומרת לאזרחים לכו לעבוד אבל תמשיכו לחיות בעוני. אם היינו עושים קופה משותפת של כל הארנונה מכל הערים, ומחלקים לפי המעמד הסוציואקונומי היינו יכולים לפתור חלק מהבעיה".

אמסלם: "הממשלה מופלית לרעה על ידי ארגוני העובדים"

מי שניסה להשיב לדברים הוא הממונה על שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר קובי אמסלם, שהודה כי אין נתונים מדויקים על היקף תופעת עובדי הקבלן. "ישנה מגמה של גידול בעובדים במגזר הציבורי", אמר אמסלם. "צריך לזכור שרוב המשרות נוצרו במגזר הציבורי ומיעוטן בפרטי, ועליית השכר במגזר הציבורי תואמת את העיליה בתוצר, מה שלא קורה במגזר העסקי. יש המון בעיות העסקה במגזר הפרטי כמו בציבורי וכבר שנים שאנחנו קוראים לקיים שולחן עגול שירכז את כל הבעיות בנושא ויציע פתרונות, אך לצערי אין שיתוף פעולה מצד מעסיקים וארגוני עובדים".

אמסלם הוסיף כי "הממשלה מופלית לרעה על ידי ארגוני העובדים. ההסתדרות חותמת על הסכמים במגזר העסקי עם תנאים שהיינו חולמים עליהם במגזר הציבורי. ושלא יהיו טעויות, מי שיושב איתנו בשולחן המשא ומתן הם לא העובדים החלשים, אלא בדרך כלל העובדים הותיקים שרוצים בסוף שהחלוקה לא תהייה שיוויונית עם הטייה לטובת העובדים הותיקים יותר והבכירים יותר".

לדברי אמסלם, בשלוש השנים האחרונות נחתמו שלושה הסכמים שהביאו לשינוי משמעותי: ב-2012 נחתם הסכם שעשה שיפור משמעותי באחוזים של קרוב ל-20% בהפרשות לפנסיה, קרן השתלמות, והטבות נוספות, ב-2015 נחתם חוק העלאת שכר המינימום, והסכם עובדי הקבלן שדיבר על קליטה ישירה מהמון מקומות במגזר הציבורי לתוך שירות המדינה".

ביטון הוסיף כי "מי שאחראי לשוויון הזדמנויות בישראל זו הממשלה. דנים עכשיו על המיליארדים של הגז שהתרנגולת עוד לא הטילה, אבל לא מדברים על המיליארדים ששילמנו על עוני, והדבר הזה צריך לצאת בזעקה גדולה. האי-שוויון עולה לנו מיליארדים, בדימונה רוב התושבים מצביעי ליכוד, אבל 6 שנים דימונה סובלת מאבטלה של מעל 10% - פי 2 מהממוצע במשק. כשמוציאים ילדים מהבית בגלל עוני, זה עולה מאות אלפי שקלים בשנה למדינה על פנימיות וכו'. המיליארדים האלה הולכים להסכמים קואליציוניים, במקום לתקצוב דיפרנציאלי.

"מה זה עובד קבלן בלי פנסיה? מרוויח 4,000 שקל וביום הפרישה שלו, נהיה עני. עיריית רהט מוותרת על תקנים לעו"ס כי אין לה כסף. 200 ערים בישראל קורסות, 40 משמשגות ו-20 הן פרווה. אחד התיקונים למצב הזה הוא תקצוב דפריניציאלי. ילד ממשפחה אתיופית, ההורים לא יכולים לעזור לו בלימודים, הוא לא יתגייס, יהיה מובטל, בלי השכלה אקדמית, ובלי רצון לעבוד ואם הוא יישב בכלא זה יעלה למדינה יותר מהשכר הממוצע במשק. שהממשלה לא משקיעה בילד הזה, הוא יעלה לנו בקצבאות כל חייו. לי כראש עיר אסור לפטור אדם עני מאגרת חינוך, אז חינוך 'חינם' עולה הרבה כסף לאדם עני. כשרצינו להצטרך ל-OECD  פתאום כל הקפיטליסטים רצו לצמצם פערים. מי שחושב שיכול לצמצם בשנתיים פערים קשקשן.

"ממשלה אחת לא תעשה את זה, כי ייקח 20 שנה לתקן את הפער. רק  שהמדינה תחליט שהיא מפסיקה לרצות להיות כמו ארה"ב משהו ישתנה. צריך לתקן גבולות, ולתקן הכנסות מארנונה לא למגורים. אני מחכה לבשורה הגדולה של מגמה של צמצום הפערים, אבל היא עוד לא הגיעה. מדברים על תוספת של 500 שקל או 1,000 שקל לתושב, אבל התושב איבד 3,000 שקל בדיור, 400 שקל בחינוך, ועוד אלפי שקלים בבריאות ורווחה. שיוויון לא יגמר בהגדלת הכנסה".

לשאלת ציפורי כיצד מדינת ישראל הגיעה למצב שהיא משלמת פנסיה תקציבית של 70, 80 ו-90 אלף שקל בחודש, השיב אמסלם: "כשחוללו את הפנסיה התקציבית בתקופת המנדט, לא ראו את המחיר הסופי של הדבר הזה. לא הסתכלו על הסוף. היום בסביבת אינפלציה נמוכה ושל בעיות במגזר הפרטי והציבורי, הסכם מסגרת זה גם כתובת מצוינת לפתור בעיות כמו העדר גמישות תעסוקתית".

 

צרו איתנו קשר *5988