סם הטרור שמגביר את האומץ ומאפשר ימים שלמים ללא שינה

הם מגבירים את תחושת הביטחון ואפילו מסייעים לגוף להמשיך להילחם גם אחרי פציעות קשות ■ ניתוח G: סם הטרור

מלחמת האזרחים בסוריה / צילום: רויטרס
מלחמת האזרחים בסוריה / צילום: רויטרס

באחד הימים הקרים בחורף הקשה של 1992 נסע סיור צה"לי על כביש המערכת בגזרה המרכזית של גבול לבנון. לפתע נשמעה שריקה חדה שלוותה בפיצוץ עז. חוליית חיזבאללה, שכנראה מנתה 3 מחבלים, ירתה טיל כתף לעבר הרכב הפתוח שבו נע הסיור ופספסה אותו בסנטימטרים. מיד לאחר מכן פתחו אנשי החיזבאללה, שהתמקמו מאחורי סלעים גדולים בצד הלבנוני של הגבול, באש כבדה מנשק אוטומטי.

הסיור הישראלי הגיב כמצופה: הנהג שבר את ההגה כדי לפתוח עוד זווית ירי למפקד שישב לידו, כל החיילים פתחו באש איומה לכיוון הגדר, ובתוך כמה שניות כולם ירדו מהרכב ותפסו עמדות מאחורי קפל קרקע. בסרטים, היתקלויות כאלה נגמרות בתוך 2-3 דקות, אבל במציאות קצב האירועים אטי בהרבה. אנשי חיזבאללה טפטפו אש; החיילים הזעיקו תגבורת, ובינתיים ירו לכיוונם המשוער של אלה שתקפו אותם.

כשאני הגעתי לזירה כחלק מכוח תגבור שנשלח ממוצב מעט מרוחק, הכול כבר נגמר. מסוק קוברה וטנק שהוזעקו לסייע לא השאירו לאנשי חוליית המחבלים שום סיכוי. החיילים שהשתתפו בקרב - מהגדוד היריב בחטיבה - היו באופוריה. גופות המחבלים היו כבר מכוסות בצד הישראלי של הגבול, וחוויית הקרב שלי כללה לא יותר מליקוט רסיסי מידע על אירועי ההיתקלות, ומניסיון לדמיין איך אני הייתי מרגיש ופועל.

היו אמנם הבדלי גרסאות בין החיילים שהשתתפו בלחימה, וסופרו כמה סיפורים שנשמעו פנטסטיים מכדי שיתרחשו, אבל שני פרטים חזרו בכל הגרסאות: הראשון, שאחד מלוחמי החיזבאללה המשיך לירות במשך יותר משעה לאחר שפגז של טנק קטע את אחת מרגליו; והשני, שבמקום המרבץ של החוליה - בין כלי הנשק האישיים, המחסניות, הרימונים, והזבילים הריקים של טילי הכתף שהם ירו - היו "ימבה כדורים". אנשי החוליה, כך טענו החיילים שמולם הם נלחמו (ובעיקר הגשש שהיה בין אלה שאספו את הגופות), היו כולם "מפוצצים מספידים". "היה ברור שהם לא מפחדים למות", העידו כל החיילים בשטח כשעל פניהם ארשת של פחד, תיעוב והערכה כלפי האנשים שזמן לא רב לפני כן ניסו להרוג אותם.

 

 

 

צרו איתנו קשר *5988