מסיבת סיום

"בית ספר למוסיקה" מתאמץ כל-כך להיות חביב, עד שלא תאמינו - זה אפילו מצליח!

משדרים לצפייה משותפת עם הילדים מוכי החופשה, יום חמישי מ-20:27

נתחיל עם הצעירים יותר. אמנם השעה כבר כמעט 20:30, וזה עתה קיבלתם את העיתון, העפתם מבט חטוף בכותרת ושמחתם לגלות שכבר יום חמישי, אלא שהנוער החלוצי הלוחם בשעות כאלה כבר רובץ על הספה בסלון וממתין שתבדרו אותו.

אז זה הזמן לעבור לערוץ yes5 (ב-20:27) אל הפרק האחרון (בינתיים) בסדרה הקולנועית המונפשת "מדגסקר". אמנם הפרק השלישי ("מקרקסים את אירופה"), כדרכם של כאלה, נישא על אדי הדלק של השניים הראשונים, ואפילו הפינגווינים המפורסמים, שמתפקדים כאן בתור סייד-קיק, קיבלו כבר סרט (וסדרה) משלהם, אבל זו עדיין דרך נהדרת לסיים את היום והשבוע, במיוחד אם יש לכם את אחת משקיות הפופוקורן האלה שמתפוצצות בתוך דקות במיקרוגל.

במשפט אחד: החיות המאוירות נמלטות ממפקחת משטרה מרושעת, מוצאות מקלט בקרקס נודד, הופכות לבעליו, ובתום עלילות שתקצר היריעה מלפרטן, אפילו מוצאות אהבה.

אם הילדים גדולים מעט יותר, אתם מוזמנים להצטרף לגמר "בית ספר למוסיקה" (21:15, ערוץ 2 קשת), שנקרא כאן - מטעמי הגנה על נפשם הרכה של הילדים - "מסיבת הסיום" (למנצח יקראו "תלמיד מצטיין"...).

להפתעתי גיליתי לאחרונה שדווקא ילדיי הגדולים יותר (20, 17) אוהבים מאוד את הגרסה הילדותית של ריאליטי הזמר הזה, והאמת - אולי בצדק. הוא מתאמץ כל-כך להיות חביב, עד שלא תאמינו - זה אפילו מצליח!

ומאחר שבמסיבות סיום עסקינן, הורים שילדיהם חובבי כדורסל יכולים לעבור לערוץ 10 (20:30), כדי לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל-אביב מול באמברג הגרמנית - שכל תוצאה אחרת פרט לניצחון בו, תהפוך ל"מסיבת סיום" עגומה לעונה האירופית של מכבי.

גיבורי תרבות

שבת שמתחילה עם מאיר אריאל ומסתיימת עם ליאור שליין

גם אם אתם לא מחסידי "אור של כוכבים" (לא כל שכן שומעים עליה לראשונה), בהגשתם של דני דור ואהרון פררה, שווה לצפות בפרק הקצר הזה שמביא את סיפורו של מאיר אריאל (שבת 10:00). בעזרת בנו שחר, מנסה פררה להתחקות אחר דרכו האמנותית של הטרובאדור הגדול ביותר שקם למוזיקה העברית.

גם אם אתם לא מחסידי "גב האומה" (שבת 21:20, ערוץ 10), שווה לכם לצפות בה. לא רק כי לעיתים קרובות היא נראית כקבוצת תמיכה מעולה למי שהתייאשו מ"המצב", אלא כי מונולוג הסיום של ליאור שליין הוא באמת המפלט האינטלקטואלי האחרון לצופה הטלוויזיה השפוי. תענוג שמותיר אותי תמיד עם חיוך בזווית הפה ודמעה בזווית העין.