המפתחת הישראלית של תרופה לפרקינסון - בשלב קריטי

מגזין G בעקבות סיפורה של אינטק פארמה ושל מנהל הפיתוח שלה, ד"ר נדב נבון, שבסך-הכול רוצה לעזור לאביו קותי, שחולה במחלה

ד"ר נדב נבון ואביו קותי / צילום: שלומי יוסף
ד"ר נדב נבון ואביו קותי / צילום: שלומי יוסף

יש כאלה שקוראים לזה יד הגורל, ויש שקוראים לזה אצבע אלוהים", כך מגדיר קותי (יקותיאל) נבון, חולה פרקינסון זה כ-18 שנה, את צירוף המקרים שהביא לכך שדווקא בנו, ד"ר נדב נבון, הוא האיש האחראי על פיתוח תרופה שאמורה להקל ולשפר דרמטית את חייהם של חולי פרקינסון. נדב נבון הוא סמנכ"ל המו"פ והתפעול, כלומר האיש אשר על הפיתוח, של אינטק פארמה; חברה שלאחר שנים ארוכות של סבלנות מצד המשקיעים שלה, נכנסת למעמד המכובד של ביצוע שלב 3 - השלב הקובע באישור תרופה - של "גלולת אקורדיון" למתן מושהה ומבוקר של לבודופה, תרופה שבה נהוג לטפל בחולי פרקינסון זה עשרות שנים.

אנחנו יושבים בסלון ביתם של קותי וריקי נבון בחולון, עם נדב בנם ועם מנכ"ל אינטק פארמה , זאב וייס. זהו בית אמה המנוחה של ריקי, שאותו בני הזוג נאלצו להתאים לצורכיהם ולעבור אליו לפני מספר שנים, כאשר הבינו שעם התקדמות המחלה, המדרגות בבית שבנו לעצמם בקריית גת, לא יאפשרו להם להמשיך להתגורר בו. כך נאלצו לעזוב את העיר שבה שניהם היו מורים ומחנכים שנים ארוכות. קותי, שבעבר היה גם מנהל אגף הנדסה ותשתית בעיריית קריית גת, שימש במשך שנים יו"ר עמותת חולי הפרקינסון בישראל, ריקי הפכה לפני כמעט שנה למנכ"לית.

בני הזוג נבון, שניהם פייטרים, או כדברי בנם - "לא נותנים למחלה לנהל אותם". הם דעתניים ומדברים בפתיחות רבה על המחלה, על תסמיניה, על החיים בצלה, ועל מה שבעיקר נוגע לענייננו - תופעות הלוואי של התרופה הכמעט יחידה שקיימת לטפל בה. "ראית אותי במהלך השיחה", אומר קותי, "התחלתי טוב, ועם התנועתיות-יתר ("לפעמים אני אומרת לו, אתה עושה לי סחרחורת בעיניים", צוחקת ריקי), שבאה עם התרופה. אחר כך שקעתי, התנתקתי, ריקי נתנה לי רבע כדור, ואז חזרתי לעצמי. אני חי סביב המחלה. כל היום, כל חצי שעה אני צריך לבדוק מה מצבי. אם רק ישחררו אותי מן התלות הזאת, ייצרו איזון בכמות החומר בדם לפחות לחלק מהיממה, זה יהיה שיפור אדיר באיכות החיים שלי ושל חולים אחרים".

זה גם המקום להסביר שכבר לפני קרוב ל-50 שנה גילו כי תרופות המבוססות על החומר הפעיל לבודופה יכולות לספק את מה שהגוף מחסיר: את המוליך העצבי דופמין שאחראי לתקשורת האבודה. אלא שהדופמין שנספג בהתחלה יוצר תגובת יתר בדמות תנועות חוזרות לא רצוניות (דיסקינזיה), מתפרק מהר יחסית ונעלם מהדם, ואז מגיע הקיפאון. כלומר, חיי החולים נראים כמו גרף של שיאים ושפלים, עם רעידות בשיא וחוסר יכולת לנוע בשפל. כאילו מישהו לחץ על מתג הכיבוי או הוציא להם את הפלאג.