צדק מאוחר

זיכויו של מנהל ביה"ח איתנים, ד"ר יעקב מרגולין, הגיע אחרי 12 שנים ארוכות, ארוכות מדי

פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו

לפני כמעט 12 שנים הצליח הפסיכיאטר ד"ר יעקב מרגולין להגשים את פסגת שאיפותיו: לאחר שהיה הפסיכיאטר הראשי של חיל האוויר, ואחרי שמילא את תפקיד הפסיכיאטר המחוזי של תל-אביב, בגיל 54 הוא מונה למנהל בתי-החולים איתנים וכפר שאול, המטפלים בחולים ובפגועי נפש.

מרגולין ניהל מאות עובדים בשני קמפוסים ובמרפאות חיצוניות, עסק בקידום בתי-החולים והיה באמצע יישום תוכנית חדשה של משרד הבריאות.

פחות משנתיים לאחר שהתחיל לנהל את בתי-החולים, בשיא אונו וכוחו - פרצה לה "פרשת איתנים". כותרות העיתונות הכתובה והאלקטרונית שפכו את דמו ללא רחם. שוב ושוב הוזכרה חקירתו במשטרה כאחראי לכאורה להתעללות באוטיסטים בבית-החולים.

גרסתו, שלפיה לא ידע דבר כל מה שקרה במחלקה, לא עזרה לו. גם לא עזרו לו מעשיו בבית-החולים, ולא ניסיונותיו לברר אם יש או לא אמת בתלונות. דמו נשפך בראש חוצות.

מפסיכיאטר מוערך, ממנהל בתי-חולים, הפך מרגולין באבחת חרב לנקלה באנשים. חשוד בעבירה בזויה של התעללות באוטיסטים במחלקת ההמשך בבית-החולים. חשוד בכך שידע כי מתעללים במסכנים אלה - והחריש.

גם השימוע לפני העמדה לדין לא סייע לו, והוא הועמד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים. מיד לאחר מכן נערך לו שימוע בנציבות שירות המדינה. למרות שלל הנימוקים שהעלינו בעניינו, נציב שירות המדינה החליט להשעות את הרופא מתפקידו הבכיר, ומרט את נוצותיו כולן.

כציפור מרוטת נוצות מרגולין נשלח הביתה. עדיין לא הורשע, עדיין בחזקת חף מפשע, אבל כבר נשלח לביתו על-ידי מדינת ישראל, שהעמידה אותו לדין פלילי בשל מעשים מבישים, שלא היה חולק על כך שהוא לא ביצע בעצמו.

11 שנים ישב מרגולין בביתו מאונס. לא טיפל בפציינטים, לא חיווה דעה בבתי משפט, לא השמיע את קולו, נחבא אל הכלים ומן האנשים, כשאות קלון מוטבע במצחו.

בליבו עדיין נצר שאיפה וחלום. הוא האמין כל העת כי "בית המשפט יאמין לי ויזכה אותי מכל אשמה. עוד מעט קט אחזור לתפקידי ואמשיך לסייע למוכי הגורל בבתי-החולים".

170 ישיבות נערכו על התיק הזה בבית המשפט המחוזי בירושלים. 170 פעמים ישב מרגולין על ספסל העץ הקשה, מביט בשופט שלו הגיש בעבר אינספור חוות-דעת מקצועיות. תולה בשופט ובעורכי הדין את עיניו, ומקווה לטוב. 170 פעמים חזר לביתו לאחר ישיבות בית המשפט וראה את עיני רעייתו השואלות. כוחו לא עמד בו להשיב לה מעולם. הוא ביקש ממנה לא להתלוות אליו לבית המשפט ולחזות בבושתו. כך ביקש גם מילדיו.

כך, במשך שנים ראה את עניינו נפרט לפרוטות מול עיניו. בית המשפט הקשיב לו לאורך 3 ימי חקירה מלאים, שבהם תיאר את חייו ואת הפרשה. במשך 3 ימים נוספים התביעה קראה לו "כזבן" והרעימה קולה עליו. המילים, הגערות, הכינויים - צרבו בבשרו.

הוא ראה עמית למקצוע, מנהל בית-חולים נכבד, מנתח את מעשיו מטעם התביעה ומונה את כישלונותיו. מנגד, ראה שניים מחבריו, אף הם מנהלי בתי-חולים, מגינים עליו ומנסים להסביר לבית המשפט מדוע הוא חף מעוון.

הוא היה שותף לכתיבת סיכומים בני אלף עמודים, בניסיון לזכותו. קרא את מילות התביעה בסיכומיה, וכאב אותן בכל מאודו. לאחר מכן, ציפה להכרעת דינו חודשים ארוכים מאוד.

הוא הגיע ליום הכרעת הדין מצפה, מקווה, מתפלל ומייחל לשמוע את דבר זיכויו. אפס - הוא הורשע בדין, ונפלו פניו. לאחר מכן שם מרגולין את פניו לעבר גבעת רם - לבית המשפט העליון. זאת, לאחר הפצרות אין קץ מצד קרוביו ומצד העולם הרפואי. הוא רצה כבר להניח את חרבו ולפרוש לביתו. לא עמדו לו כוחותיו למאבק נוסף.

3 שופטים נכבדים הקדישו שני ימי דיונים מלאים לשמוע את השגות פרקליטיו על הרשעתו. הוא שמע שוב את דברי התביעה הלוהטים והצורבים. הפעם, הסכים שבנו ילווה אותו לאחד הדיונים.

שוב המתין מרגולין חודשים ארוכים לדבר בית המשפט. 3 שעות בטרם התפרסם פסק הדין בעניינו, צלצל אליו פרקליטו ליידע אותו בדבר הפרסום הצפוי. עוד 3 שעות ארוכות של ציפייה, בתום כמעט 12 שנים מסויטות. שעות שארכו כמעט 12 שנים.

לאחר 3 שעות נוספות, הודיעו לו דבר זיכויו. זכאי, זכאי, זכאי. זכאי לחלוטין. לא מחמת הספק, אלא זיכוי מלא. לא ידע, לא יכול היה לדעת, בירר בשקדנות, בדק, השתדל ופעל כפי שפועל מנהל. לא עבריין פלילי הוא. לא אות קלון במצחו. זכאי. הופך בפסק הדין וקורא אותו שוב ושוב, ועיניו אינן מאמינות. זכאי.

ישב לאחר מכן וחשב. אם לא הייתה לי פוליסת ביטוח הגונה - האם הייתי יכול לשלם לפרקליט תשלומים כה גבוהים במשך 12 שנים? האם הייתי יכול לעמוד בתלאות שעברו? כאדם שמשתכר משכורת גבוהה מאוד בשירות הציבורי - לא יכול היה לזכות בהגנת הסנגוריה הציבורית, צריך היה לממן זאת מכיסו הפרטי. צריך היה למכור את ביתו כדי לעמוד בתשלום, צריך היה למשכן את כל רכושו כדי להוכיח את צדקתו.

האם היה עושה זאת? האם היה משקיע את כל חסכונותיו ומשתמש בכל הירושה שהכין לילדיו? מה היה חשוב לו יותר, הצדק האישי שלו - או עזרה לילדיו?

"ואם יש צדק - יופיע מיד", כתב המשורר הלאומי. הצדק לא הופיע גם אז בעת השחיטה. צדק אנו רודפים עורכי עורכי הדין והשופטים. אך הצדק היום, אין דרכו להופיע מיד. אין דרכו להופיע בזול. מתעכב הוא שנים, אורב למתמידים בלבד, לבעלי הממון והמזל. ובכל זאת - זכאי.

■ הכותב ייצג את ד"ר מרגולין.