הלקח של סמיר קונטר

אני לא יוצא מגדרי משמחה על הריגת סמיר קונטר. אין ספק שהאיש זיהם בנוכחותו את העולם בכלל ואת האזור שלנו בפרט. הוא היה בן מוות. כל הכבוד למי שאחראי להריגתו. אבל עם הסיפוק יש גם עצב רב ותסכול רב לא פחות. כי האיש הרי היה בידינו. בבית הסוהר. זה מה שמשגע אותי. הרוצח הזה, שרצח באכזריות קרה ומצמררת שלושה מבני משפחת הרן בנהריה ואת השוטר אליהו שחר, נתפס, נשפט, הורשע ונדון למאסר עולם - אנחנו, במו ידינו, הוצאנו לחופשי את מי שרוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע.

גוויות תמורת מרוצץ גולגולת?

בהחלט יש מקום לשמוח על הריגתו של האיש ולהתגאות בתחכום של המבצעים. אבל מצד שני, קשה לשכוח את הטמטום שבגינו היה צורך בפעולה זו. קונטר שוחרר בתמורה להחזרת החיילים החטופים אלדד רגב ואודי גולדווסר. חיילים? לא ממש. מה שקיבלנו היו גופותיהם של השניים. עם כל ההבנה לרצון המוצדק להביא חיילים לקבורה בישראל - לשחרר תמורתם את מי שהטיח את ראשה של עינת הקטנה אל הסלע?

הוויכוח במדינה לגבי עסקת החילופין היה קשה, ועדיין הוא קשה. יש נימוקים כבדי משקל בעד ונגד. זה קיים בכל עסקה. אני מבקש לצורך עניין זה להתעלם מכך. אני רוצה לדבר על המקרה הספציפי. רציחתם של שוטר ומשפחה, ובמיוחד ריצוץ גולגלתה של ילדה קטנה. מי שמבצע מעשה כזה כבר אינו בגדר אדם, הוא לא יצור אנוש. הוא חיה.

מצד אחד, אנחנו עדים לתחכום מדהים ומעורר הערצה בהריגת קונטר. מצד שני, טמטום וחידלון אישיים בשחרורו. ראש הממשלה אז היה אהוד אולמרט, אבל זה לא כל כך משנה, גם ראשי ממשלה אחרים עשו עסקאות דומות. אריאל שרון הסכים בשעתו לשחרר את קונטר בתמורה למידע ממשי על הנווט הנעדר רון ארד. גם זה היה לא מידתי בצורה משוועת (עסקה זו לא יצאה אז לפועל כי החיזבאללה לא סיפק את המידע).

קווים אדומים. כאילו

פעם דיברו אצלנו על קווים אדומים כאלה ואחרים. למעשה, אף ממשלה לא ממש עמדה בהם, וזה הגיוני. אין ולא צריכים להיות קווים אדומים במשאים ומתנים מן הסוג הזה. צריך לשמור על חופש פעולה והחלטה. לכן, אני לא מציע לקבוע קו אדום עכשיו. אני רק אומר דבר פשוט: קווים, חוקים, תקנות, כללים - אני לא הייתי משחרר חיית אדם כמו קונטר. ואם היה קשה להמשיך להחזיק בו בכלא, בגלל לחצים כאלה ואחרים, היו צריכים למצוא דרך, איך אומרים, אולי "לנטרל" אותו (והיו דיונים על כך). ואני מראש מבקש את סליחת אנשי "שוברים שתיקה" ופטרוניהם.