שני בתים וגעגוע: שתי תערוכות יחיד חדשות עוסקות במושג "בית"

בגלריה הקיבוץ, טובה לוטן משתמשת בתוכניות אדריכליות כמצע לציור ואמצעי להגדרת זהות ■ בגלריה גבעון, מאיה אטון מכניסה את הצופים אל חיקו הריק ורדוף הרוחות של הבית

מתוך התערוכה של לוטן / צילום:  ברק ברינקר ויח"צ
מתוך התערוכה של לוטן / צילום: ברק ברינקר ויח"צ

3 שלדי בתים העומדים בבנייתם, או שמא בהריסתם, מופיעים בצילומי שחור-לבן בתערוכתה של טובה לוטן "תוכניות למגורים", בגלריה הקיבוץ בתל-אביב. הם אינם בתים של ממש, אלא מעין "פוטנציאל של בית", הבטחה המגולמת בשלד הבלתי גמור, בקווי המתאר של הקופסה עם זווית הגג השואפת מעלה.

את הבתים הללו צילמה לוטן בעת טיול בסין. אין בהם מן האקזוטי והאתני של "בית סיני", אלא להיפך דווקא - מעין תבנית בית ארכיטיפי, כמו זה שיציירו ילדים בכל העולם על דפי הציור בגן, קובייה עם גג משולש אדום. לצד הצילומים, מוצגות בתערוכה עבודות שיצרה לוטן על גבי תוכניות אדריכליות.

בסדרת העבודות "להכניס את הצל של העץ הביתה" נראית התוכנית כאילו היא שייכת לאותם בתים מצולמים. מסתבר שהקשר ביניהן מקרי לחלוטין. את התוכניות מצאה לוטן במקרה, בארץ, והדמיון לציוריה ולצילומיה הוא שאיפשר "לארוז" את החומרים הנפרדים במכלול של התערוכה.

"בשלד הזה יש משהו לימינלי וגם כאוטי", היא אומרת בשיחה עם "גלובס" בתערוכה. "אין לדעת אם הוא עומד להיבנות או להיהרס, וחוסר הוודאות הזה נמצא גם בתוכנית האדריכלית. התוכנית היא טיוטה של בית - האדריכלות מתרגמת צרכים ורצונות, תשוקה אנושית או צורך חברתי, לתבניות מגורים ולרישום גרפי על גבי דפי הפרגמנט של התוכניות".

בין האלמנטים החוזרים בתערוכה מופיעות במפתיע גם מחברות "דפתר" פשוטות וחומות כריכה. מחברות טיפוסיות ולא ממותגות, שהיצרן הטביע בהן איורים כמו לצאת ידי חובת-הקישוט. במקום לכתוב בין דפיהן, לוטן רוקמת על גביהן בתפר צפוף, במכונת תפירה, רקמה דקורטיבית שממנה עולה זעקה: מכשפה, קלפטע, זונה, כוסית, דודה, פולנייה - ועוד כינויי גנאי המיוחדים לנשים (בהצלחה בחיפוש המקבילה הגברית לשפע הזה). המחברות הרקומות מאבדות את יכולת הדפדוף, נאלמות ותוכנן האפשרי מושתק מאחורי הכינוי המשפיל שעל גביהן.

האוצרת יעל קיני מכנה את השימוש במחברת הרכוסה ואטומה ברקמה "קלקול ידוע מראש". לדבריה, הרקמה היא אקט מגדרי, ייצוג נשי מובהק, והיא משלימה את הייצוג הגברי-לכאורה של התוכניות האדריכליות בתערוכה.

"מחברת בשבילי היא סוג של בית פנימי", היא מנסה להסביר. "המקום שממנו מתפתחת הכתיבה, הקול, הזהות". המקום האינטימי ה"נשי" משלים אולי את המבט אל תוכניות הבנייה למגורים או שלדי הבתים המצולמים - מקום שאדם חושב שיהיה הבית שלו. מצע לפנטזיות לפני שיתמלאו בתוכן החיים.

מוטיב המחברת חוזר ומופיע בהעתק רקום של שיכון-רכבת, בו כל מחברת מייצגת דירה וביחד הן שואפות לחרוג מהקווים, למרוד ב"שכפול הזהויות" שאליהן נדחסים בני האדם בשיכונים. קווי המתאר של תוכנית הבניין הפכו כאן לתפרים אדומים חוזרים ועולים זה על זה. לוטן כמו מתווכחת עם "יחידת המגורים" שניסח לה-קורבוזייה ואימצו ממשיכי דרכו. היא מקבלת את הצורך הבסיסי בבית, ממש כמו הצורך בלחם (המופיע בסדרת עבודות אחרת), אך מסרבת להשתיק את בליל הקולות והזהויות העולה מכל דירה ובית.

הציור היחיד על בד בתערוכה הוא עבודת-מפתח התלויה על הקיר האחורי והפנימי ביותר בגלריה. בציור "טורפים" משתקף שוב שלד הבית - קירות, חלונות, גרם מדרגות. ובתשתית כל אלה חבויות מלים המספרות סיפור של חלום בלהות. הן אינן ניתנות לקריאה, אך הן שם, אורבות כחיות טרף, אויב מבית. אם התוכניות הן חלומות הממתינים להגשמה, הרי שהסיוטים שוכנים לצדם.

גלריה הקיבוץ, דב הוז 25, תל-אביב. שיח גלריה בתערוכה בשבת, 2.1.16, בשעה 12:00

פרנקנשטיין ומלכת האמבטיה

לא מעט אנשים הצטלמו בשבועות האחרונים ב"חדר האמבטיה" בתערוכה המדוברת של מאיה אטון "חצי מלא" בגלריה גבעון. החדרון, שאריחיו הם דפים רבועים מצוירים בעפרון, בעבודה עמלנית המותירה אותם ספק נאמנים-למקור ספק מתעופפים בכל רוח, הפך לנקודת-ציון אינטראקטיבית. "הייתי פה" מכריזים מצטלמי הסלפי במראה העגולה של אטון, ומעלים את הצילום לאינסטגרם או לפייסבוק.

מה שאינו עובר בצילום הוא צליל קולו של המספר, הקורא את סיפור "פרנקנשטיין" בהקראה שאורכה שש שעות. כל אחד מהאורחים בחדרון האמבטיה פוגש בסיפור בחלק אחר שלו, אולם המפלצתיות שורה על החלל. אטון מנהלת דיאלוג עם הספר הקלאסי של מרי שלי, שכאשר כתבה אותו לא ידעה שהיא ממציאה ז'אנר פופולרי חדש - מדע בדיוני משולב בספרות אימים ופנטזיה.

"האמבטיה החלה כצילום אינסטגרם בווילה-להריסה ליד כיכר המדינה, שהפך לרישום והפך גם לפאטרן, שמופיע על שולחן התקליטים. העובדה שהיא מושכת להיות בה ולהצטלם בה מחזירה את האינטימיות ומחזירה את העבודה ל'מקור' שלה", אומרת אטון.

"פרנקנשטיין הוא נרטיב שמעסיק אותי כבר הרבה שנים ומזוויות שונות, מהיוצרת מרי שלי לסיפור, לרופא ולייצור, לתקופה בה נכתב הספר ראשית המודרניות ולכך שהספר הוא הראשון בסוגת במדע הבדיוני. היצור נולד כטאבולה ראסה. בגוף גדול ומעוות, לומד את הדברים הבסיסיים בעולם. אור חושך, חום קור, אוכל, אש וצלילים. כשמגיע לבני אדם הם בורחים ממנו והוא מסתתר באסם של משפחה והוא מציץ מתוך האסם לבית המשפחה ומוקסם מהיצורים היפים, מהיחסים המשפחתיים ביניהם ומהקולות שהם מפיקים. דרך החיקוי שלהם הוא לומד לדבר ולקרוא, לבסוף הוא חושף עצמו בפניהם אך כמובן שהם דוחים אותו. הוא מעוות מלהיות מוכל בחברה האנושית ויכול רק להצביע על פחדיה ושנאתה".

התערוכה כולה היא מיצב המשתמש במבנה הגלריה כמעטפת, ומוסיף לה אלמנטים העוקבים אחר קווי המתאר האפשריים של דירת מגורים. היא בונה קירות ויוצרת "דופלקס", שבין חדריו מתקיים פוטנציאל של חיים, אך הוא נותר ריק ואולי נטוש. "חלל הבית הוא מבחינתי קודם כל תבנית שבתוכה הגוף פועל. והיא התבנית שבתוכה ניתן להכניס המון תכנים שונים וסותרים. חלוקת החלל מתייחסת להיסטוריה של הגלריה ששוכנת בבניין דירות תל-אביבי טיפוסי וכגלריה משפחתית ותיקה. החלוקה לחדרים, תתי-חללים, מאפשרת לי לא לחשוף את הכול בבת אחת, אלא מתוך שיטוט פנימי", אומרת אטון.

במפתיע, את העושר הציורי הגדול בתערוכה שותלות אטון והאוצרת טלי בן נון בקיר המלווה את גרם המדרגות הצר. זווית הראייה שנוצרת בתנאי השטח הללו אינה מאפשרת לתפוס את מלוא הפרטים ברישומים המצוינים. קשה אפילו להבחין בכולם, וכך נדרש מבט ומבט חוזר, מלמטה למעלה ולהיפך. כך מוטלת על הצופה אחריות לאסוף את המידע, להתגבר על מגבלות השטח ולקלוט את הפרטים.

בקומת הכניסה נבנה קיר המפריד בין המבואה ל"סלון". על הקיר האחורי וילון בד משתפל, על גביו מוטבעת דוגמת התוכנית האדריכלית של הדירה, כמוטיב דקורטיבי חוזר ומשתכפל. בלב החדר נטול הרהיטים ניצב שולחן מתכת גבוה כקרש גיהוץ, הוא מעוצב בתחרת-חיתוכים בדוגמת אריחי המקלחת, ועל גביו מעמד לתקליטים ארוכי-נגן, שרק עטיפותיהם מייצגות את קולם הדמום.

על גבי העטיפות רישומים דייקניים ועתירי פרטים, המופיעים בחלקם גם על גבי קיר המדרגות. "הדימויים לקוחים מתוך צילומים שצילמתי באינסטגרם ולכן הפורמט הריבועי", היא מאירה שוב את הקשר האינטואיטיבי שלה עם צופי התערוכה. "הרישומים של הטקסטים לקוחים ממקורות שונים. ישנו ספר על היסטוריה ומדע, טקסטים של סופר המד"ב הנערץ עליי פיליפ ק. דיק, של ויליאם פוקנר, 'גן העדן האבוד' של מילטון, טקסט של ניטשה וטקסט ממורה נבוכים פרק ל"ב, שמדבר על כך שככל שאנו מאמצים את הראייה אנחנו לא רואים דבר", היא מפרטת.

"לכן גם חדר המדרגות הצפוף. בצורה כזאת יש הצטברות של זיכרון שהופך להיות פעיל. אני חושבת שבתהליך העבודה החללים התרוקנו יותר ויותר, על מנת לתת דגש למקומות הדחוסים: שולחן התקליטים, חדר המדרגות והאמבטיה. הרגשתי שמבחינה תוכנית האזורים האלה כל-כך מלאים באינפורמציה, שהייתי זקוקה לאזורים הריקים יותר - לא רק על מנת שהם יתמכו בהם, אלא כדי שיישארו בגדר אפשרות פתוחה באופן בודהיסטי במידה מסוימת". החוויה האישית שמשתנה בין צופה לצופה ויחד עם זאת עוטפת את הצופה ומזמינה אותו לקחת חלק, משיגה את מטרתה ומאפשרת לייצר סיפורים שונים. "מצב זה הוא גם ההיפרטקסטואליזציה. מצב של עודפות של דימויים וטקסטים המחליפים תפקידים וסדרי חשיבות", אומרת אטון.

גלריה גבעון, גורדון 35, תל-אביב

צרו איתנו קשר *5988