השופט רוזן כילד נזוף: עיון בפס"ד העליון בפרשת הולילנד

פסק הדין של העליון בפרשת הולילנד גורם נזק קשה לתדמית השופט דוד רוזן ■ כמעט אפשר לשכוח שזיכויו של אולמרט מהעבירה העיקרית הוא מחמת הספק

השופט דוד רוזן / צילום: תמר מצפי
השופט דוד רוזן / צילום: תמר מצפי

פסק הדין בפרשת הולילנד שיצא הבוקר (ג') תחת ידי חמשת שופטי בית המשפט העליון הוא פסק דין ארוך ומטלטל. לצד זאת שהוא מחזיק כ-950 עמודים, לא פחות ולא יותר, נכללות בו קביעות השולחות חצים משוננים לכיוונים שונים: לעבר הנאשמים, לעבר התקשורת הישראלית ולעבר השופט המחוזי דוד רוזן. למקרא התקציר של פסק הדין (שרק הוא מחזיק 53 עמודים), מתקבל הרושם שלפיו שופטי העליון ראו בפרשה הזדמנות לחדד מסרים.

השופט עמית מזהיר מפני האינטואיציה הראשונית

"יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, 'מאוכזב' או 'מופתע' מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי", קבע השופט יצחק עמית בפסק דינו, והוסיף: "דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על-ידי התקשורת או על-ידי הציבור... בית המשפט לא פוסק על-פי תדמיות, לא על-פי שמועות, לא על-פי 'אבל כולם יודעים ש...', ולא מחשש פן הציבור יתאכזב. שופט דן ופוסק על-פי הראיות שהוצגו באולם בית המשפט, ולא על-פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, גם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה".

דברים כדורבנות. ולמי הם מכוונים? האם לציבור הרחב, שעמית הניח שיקרא בשקיקה את פסק הדין המסעיר? שמא לתקשורת, שחורצת דין עוד בטרם משפט והמתיימרת לכוון את השופטים אל הכיוון שנראה בעיניה נכון? ואולי בכלל אל השופט רוזן? הייתכן שעמית ביקש ללמדו פרק בהלכות בסיסות של משפט? האם הוא ביקש להזכיר לו כי מוטב היה אלמלא הניח לפרסומים ולהלך הרוח הציבורי להשפיע עליו? האם הביע את דעתו, שלפיה רוזן לא רצה לאכזב את הציבור?

בדרכו לזכות את אהוד אולמרט מן העבירה העיקרית בה הרשיע אותו רוזן, קבע עמית כי האינטואיציה הראשונית אכן מושכת, באופן טבעי, למסקנה שלפיה אין זה סביר שאולמרט לא ידע על כך ששמואל דכנר "שלח את לחמו" בדמות העברת כספים ליוסי אולמרט.

אלא שבנקודה זו ביקש עמית להזהיר מפני כשלי החשיבה האינטואיטיבית. כך, לאור העובדה שלצד האפשרות הסבירה, שלפיה אולמרט אכן ידע אודות העברת הכספים לאחיו, עדיין קיימים תרחישים אפשריים אחרים, שיש בהם כדי להטיל ספק באשמתו. לפיכך, כך עמית, "אין לומר כי ההיגיון האינטואיטיבי נותר נקי מספקות".

 

השופט הנדל על זיכוך הראיה מהשמועה 

לא רק עמית ביקר, ולו במרומז, את דרכו האינטואטיבית של רוזן בהרשיעו את אולמרט בקבלת השוחד בסך חצי מיליון שקל. גם קביעותיו הנחרצות של השופט ניל הנדל כיוונו לשם. לצד הסבת תשומת-הלב לחשיבותה של החקירה הנגדית של דכנר, שנמנעה מאולמרט בעקבות פטירתו של עד המדינה, ולצד בחינה מדוקדקת של הנסיבות והראיות - דבר שבדרך-כלל נמנע ממנו בית משפט של ערעור, אלא אם המדובר בטעויות "זועקות לשמיים" - ראה הנדל להזכירנו מושכלות ראשונים במשפט הפלילי.

"על בית המשפט לזכך את הראיה מהשמועה. עליו להעמיק בראיות ולנסות ככל שניתן למצוא בהן עיגון לנרטיב שונה, המתיישב עם חפות הנאשם. בעיקר - בית המשפט חייב בכל עת להזהיר את עצמו שלא לבסס הרשעה על סמך תחושות או חשדות, אפילו אינם מבוטלים. הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות מחייבת זהירות כפולה ומכופלת. בבוא השופט להכריע בשאלה האם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה, חייב הוא לנקוט עמדה ולהדגיש את החלק החסר. אם הכוס אינה מלאה, ואפילו תהיה כמעט מלאה - עליו לזכות מחמת הספק".

הנדל הוסיף וקבע כי אף שהשוחד הוא רעה חולה, המכרסמת בשדות המנהל הציבורי בכל פה, ואף שיש להוקיע את התופעה באופן גורף, עדיין המלחמה בשחיתות אינה אך שם קוד, ויש לשאוף ליישמה הלכה למעשה, כיעד ראוי של המשפט הפלילי. "ואולם, יעד זה אינו עומד לבדו", כך הנדל, "עקרונות יסוד העומדים בבסיס המשפט הפלילי מחייבים גם שמירה על 'כללי משחק' - בתחום שאינו משחק אלא חורץ גורלות... אל לנו להקריב כלל יסוד זה על מזבח המלחמה בשחיתות".

נחמא פורתא מהשופט ג'ובראן

אין כל ספק בנוגע לכך, שלמקרא הדברים האלה חש השופט רוזן כילד נזוף, שנתפס בקלקלתו. אותו שופט נכבד ומוערך, הידוע בהליכה בתלם, במשפטנות צרופה, ביכולת להפריד מוץ מבר, מוצג בפסק הדין מהבוקר כשופט, שהניח לתחושותיו ולחשדותיו להכריע אותו. כשופט ששאיפתו להילחם בשחיתות עיוורה את עיניו מראות נכוחה. כמי שהפעיל את "חזקת האשמה". שנהג שלא בהתאם לכללי המשחק הפלילי.

נחמה פורתא יוכל רוזן למצוא בדעת המיעוט של אב בית הדין, השופט סלים ג'ובראן, אשר כמו רוזן, לא ראה כל תרחיש אפשרי, מלבד זה, שלפיו אולמרט הוא שפנה אל עד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו, יוסי. על-פי ג'ובראן, תרחיש זה מעוגן היטב בחומר הראיות, ואולמרט לא הצליח להעלות ספק סביר, שמא הוא איננו נכון.

ועוד: יש לזכור את זאת, שזיכויו של אולמרט מן העבירה העיקרית של השוחד, הוא זיכוי מחמת הספק. לא בכדי בחרו שופטי ההרכב להדגיש את ההבדל בין "האמת העובדתית" לבין "האמת המשפטית".

למקרא פסק הדין עולה, בבירור, שתחושותיהם של חמשת השופטים הנכבדים זהות לאלה של רוזן, אם תשאל אותם בשיחת סלון האם לדעתם אולמרט קיבל שוחד בדמות העברת חצי מיליון שקלים לאחיו, יוסי, ואם הם יהיו רשאים להשיב לך, הם ישיבו בחיוב.

"סביר יותר שאולמרט ביקש לסייע לאחיו יוסי והפנה אליו את דכנר כדי שהלה יעביר לו כספים", קבע השופט עוזי פוגלמן. אלא שגם לשיטתו, לא עלה בידי המדינה להוכיח זאת מעבר לספק סביר. "התוצאה הנובעת מספק זה היא זיכויו של אולמרט, מן הספק, מהאישום הנוגע להעברת כספים מדכנר לאחיו, יוסי", נקבע בפסק הדין. "זוהי תוצאה משפטית. זוהי 'האמת המשפטית'".

"היום שבו ייכנס מי שכיהן בתפקיד הרם ביותר במדינה לבית הסוהר", סיכם השופט הנדל, "'היום ההוא, יהי חושך' (איוב ג, ד)". בעוד מעט למעלה מחודש ייכנס ראש הממשלה לשעבר לבית הסוהר לתקופה ארוכה. ויהי חושך. בינתיים, "החושך" הוא של השופט דוד רוזן.

כך זוכה אולמרט
 כך זוכה אולמרט