מערכת מיסוי הרכב בישראל היא מהמנופחות והמעוותות בעולם

34 מיליארד שקל - זה הסכום שגבתה מכם המדינה השנה במסים בשוק הרכב ■  פרט לקופת המדינה אין בסיפור הזה מנצחים. כולם יוצאים דפוקים. ואולי גם זה סוג של שוויון נוסח האוצר ■ דעה / דובי בן גדליהו

פקק / צילום: אלון רון
פקק / צילום: אלון רון

לא ברור אם המדינה מעניקה בונוסים לעובדיה, אולם בונוס כזה מגיע לאחראי על מיסוי הרכב בישראל. עובדה: מערכת מיסוי הרכב היא אחת המנופחות והמעוותות בעולם, ופוגמת בתחרות ובשוויון הכלכלי, יוצרת גביית-יתר ותורמת משמעותית ליוקר המחיה.

למרות זאת, מכירות הרכב עולות משנה לשנה. ב-2015, למשל, הוציאו לקוחות וחברות (מימון) כ-28 מיליארד שקל על רכישת כ-260 אלף כלי-רכב חדשים - כמחצית מהסכום זה היו מסים. זאת, לצד גבייה נוספת על השימוש ברכב - מס דלק, שווי שימוש ומע"מ - בכ-18-20 מיליארד שקל.

אף שהקדשנו את רוב השנה החולפת כדי להביא את העיוותים הללו לתודעת הציבור ונבחריו, נראה שנכשלנו במשימה. לא נשמעה אף מחאה ציבורית, לא הוגשה שאילתה ולא הצעת חוק.

לפיכך, לרגל סוף השנה נאמץ כאן גישה פדגוגית שונה, ונסביר את המתרחש על-ידי סיפורן של שתי מכוניות משפחתיות תאומות זהות, שנולדו על אותו פס ייצור. שתיהן הגיעו לארץ באותה אונייה, ובנמל היה מחיר כל אחת כ-12 אלף יורו. כ-50 אלף שקל.

כעת המדינה עושה את "הסיבוב הראשון" שלה. כ-65% מס-קנייה נטו לאחר קיזוז הטבת המס הירוק. נוסיף מכס בגובה 7%, אם האחיות הגיעו מיפן או קוריאה, וגם מע"מ. נעגל הכול למס ממוצע של 35 אלף שקל. שתי התאומות נפרקות באתר המסירה של היבואן. וכאן לראשונה דרכיהן נפרדות.

המכונית הראשונה נמכרת לגברת כהן מחדרה, שחלמה שנים על רכב מ"הניילונים". היא שברה חסכונות עבור המקדמה, לקחה מימון גדול, ואחרי קיזוז כמה הטבות שקיבלה מהסוכנות, השאירה צ'ק בסך 125 אלף שקל.

כהן לא דאגה למימון. סיפרו לה ש"מדובר בתשלום חודשי קטן, בלי ריבית. את היתרה תוכלי להחזיר בעת מכירת המכונית במחיר המחירון הידוע של היד השנייה". כמובן, בעוד שלוש שנים עשויה כהן לגלות, שאותו "מחיר מחירון" היה המלצה תיאורטית - כמו כל מחירוני היד השנייה - ושהיא שילמה על המכונית הרבה יותר משחשבה. אבל לכהן לא היה אכפת כל-כך, שהיא משלמת כל-כך הרבה מס, למרות שהיא נוסעת כ-12 אלף קילומטרים בשנה בלבד. הרי מכונית זה לא מוצר קוסמטיקה. זה חלום, רכוש. סמל סטטוס.

המכונית התאומה השנייה נמכרה לחברת ליסינג. עבור אותה מכונית עצמה שילמה החברה ליבואן כ-100 אלף שקלים בלבד, וגם מהסכום הזה היא עוד תמצא את הדרך לקזז את המע"מ על הרכישה, וליהנות מפחת. המכונית-האחות הזו תעבור בשלוש השנים הבאות, כ-110 אלף קילומטרים, חלקם הגדול בפקקים, ותתרום משמעותית לגודש ולזיהום. מדובר בקילומטראז' גבוה פי שלושה מזה של הגברת כהן, אבל תשלום מס-הקנייה על שתי המכוניות הוא זהה.

אבל אל תחשבו שהמדינה תיתן למשתמש הליסינג ליהנות "מהשלל" שלו. אותו משתמש ליסינג ישלם כעת מדי חודש על המכונית הצמודה את "מס שווי השימוש", שנקבע כאחוז קבוע (2.5%) ממחיר המכונית. לא אחוז מהמחיר, ששולם בפועל עבורה, אלא ממחיר המחירון הרשמי של היבואן, שאפילו גברת כהן לא שילמה. בשנה השנייה והשלישית הנהג ימשיך לשלם אותו סכום חודשי למרות שמכונית הליסינג החבוטה שבה הוא נוסע כעת, כבר שווה בפועל כמחצית.

ואפילו כאן, ברכב הליסינג, אין איזון: משתמש ליסינג "מרובע", שמשתמש ברכב שלו ב-90% מהזמן לנסיעה לעבודה ובחזרה בלבד, ישלם את אותו מס בדיוק שמשלם עמיתו ההולל, שנוהג לצאת לנופש באילת כל שבועיים.

ואם תהיתם לגבי הקילומטראז' הגבוה של אותו רכב, הרי שגם הוא נובע מאותו מס: הדרך העיקרית להפוך את "שווי השימוש" לכדאי הוא להשתמש שימוש יתר בדלקן, שממומן על-ידי החברה.

דילגנו כאן על כמה פרקים צדדיים בסיפור - כמו עיוותי המס הירוק, והעובדה שהגברת כהן תשלם פי שניים על חלפים ותיקונים על רכבה, לעומת רכב הליסינג הזהה - כי הרי מישהו צריך לסבסד את ההנחות למוסדיים, ובחלפים ובטיפולים יש הרבה מאוד "בשר".

אבל שימו לב, בשורה התחתונה, לסיפור הזה אין סוף טוב לשני הנהגים, ופרט לקופת המדינה אין בו מנצחים. כולם יוצאים דפוקים. ואולי גם זה סוג של שוויון נוסח האוצר.