ערכים או שופינג? מאחורי המסעות למחנות ההשמדה בפולין

מסעות תלמידי התיכון לפולין עלו לאחרונה לסדר היום, בעקבות החשד לקרטל בקרב הגופים המסחריים שארגנו את הנסיעה, וגזרו, על-פי החשד, קופונים נאים מהסכום שנגבה מהתלמידים ועמד על למעלה מ-5,000 שקלים לתלמיד. מעבר לתהיות שמעלה המחיר הגבוה עבור שמונה ימי מסע, שכוללים "דילוג בין מחנות מוות או ריכוז, כמו במערכון של החמישייה הקאמרית", כפי שתיארה בציוריות אמה של אחת המשתתפות, זו גם הזדמנות להציב סימני שאלה בנוגע לעולם הערכים שסופגים במסע כזה בני הנוער שניצבים כפסע לפני הגיוס לצבא.

החל מהניסיון להציגו כמסע כל-ישראלי, כשבפועל הוא כולל בעיקר את בני העשירונים העליונים, שיכולים להרשות לעצמם לשלם סכום כזה, וכלה במסרים שמקבלים התלמידים בגיל שבו קל כל-כך להשפיע על התודעה ועל הזהות, בכל הנוגע לקידוש המוות ולחיזוק תפיסתנו כקורבן, במקום, למשל, לנצל את המסע גם כדי להילחם בגזענות שהולכת ומשתרשת בחברה הישראלית.

"אין לראות את המסעות האלה כסיור לימודי, אלא כעלייה לרגל שהיא ביטוי של הדת האזרחית... לעגן את קדושתה של המדינה בחוויית השואה", כתב ב-2001 הסוציולוג ד"ר ג'קי פלדמן, שליווה בשנות ה-90 שבע קבוצות שהשתתפו במסעות לפולין. "מסע זה מעצב את מודעותו של התלמיד הצעיר לציפיות החברה ממנו", כתב פלדמן במאמר שהתפרסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת". "השואה מגויסת להענקת משמעות בלתי ניתנת לערעור לצורך בהקרבה עצמית למען המולדת. המסעות לפולין הם כוח מעצב חזק בגיבוש הזיכרון הקולקטיבי של השואה ושל היחס בין השואה למדינה. חשוב להבין אותם לא רק כטקסים המשקפים דעות רווחות בחברה, אלא כדגמים שמעצבים תודעה והתנהגות לעתיד".

האם משהו השתנה מאז? במשרד החינוך סירבו לשתף פעולה עם הכתבה בנימוק שכל עוד עניין הקרטל נמצא על סדר היום, אין הם מעוניינים להתייחס לאף פן של מסעות בתי הספר לפולין. גם מוסד יד ושם, ששותף להכנה הלימודית למסעות, נמנע מלאפשר לאנשיו להתראיין.