תל-אביב מסוכנת לישראל

איש לא הופתע מדוח הממונה על הכנסות המדינה, שהצביע על פערים גדולים בהכנסות ממסים בין מרכז לפריפריה. לפי הדוח, תושבי תל-אביב והמרכז, המהווים 40.9% מהאוכלוסייה, אחראים על 57.8% מתקבולי המס. בדרום מצטיירת תמונת-ראי הפוכה - תושבי האזור מהווים 14.4% מהאוכלוסייה הכללית ואחראים רק על 9.2% מההכנסות ממסים. בצפון התמונה לא שונה מהותית. אזרחי האזור מהווים 16.8% מהאוכלוסייה, ומספקים רק 9.5% מההכנסות ממסים.

באותה נשימה אפשר להציג את התמונה הבאה: מדינת תל-אביב שואבת את מרבית המשאבים הכלכליים של מדינת ישראל, וההכנסות העיקריות של מדינת ישראל נשארות בגבולות מדינת תל-אביב, הן של החברות הגדולות שמטות הניהול שלהן נמצאות במדינת תל-אביב, בעליהן גרים וחיים בה, וגם הגופים שמלווים אותם נמצאים במדינת תל-אביב.

זאת, כאשר לכל היותר הפועלים "בעלי צווארון כחול", בעלי המשכורות הנמוכות בשרשרת המתחילה בבעלים, מנהלים, עורכי-דין, רואי-חשבון, שמלווים את החברות, אותם פועלים יהיו מהפריפריה, ואותם פועלים יהיו גם המנועים החברתיים והכלכליים של הפריפריה.

תהליך מעגלי

יש כאן עניין של ביצה ותרנגולת, או אם תרצו מעגל-קסמים מסוכן. ככל שיותר ויותר עסקים ושירותים מצטופפים בתל-אביב ובערי הלוויין שלה, העיר מושכת אליה יותר תושבים. ככל שיש בה יותר תושבים, מתרבים בה גם העסקים. גם הנוכחות של הממשלה בעיר, והמשאבים הלאומיים המושקעים בה, מגבירים את הפערים. ב תל-אביב ממוקמים כל מטות משרדי הממשלה, הסניפים המרכזיים של החברות הממשלתיות, הדירקטוריונים הציבוריים, מטות הבנקים והמוסדות הפיננסיים ועוד. כל אלה יוצרים סביבם רשת צפופה ועוצמתית של שירותים - עורכי דין, רואי חשבון, יועצים, אנשי בנקאות ופיננסים.

מעבר לעניין הכמותי יש גם היבט איכותי. בימים שבהם האי-שוויון הוא אחת הבעיות הבוערות של החברה הישראלית, וארגון ה-OECD ממקם את ישראל כמדינה עם שיעורי העוני הגבוהים בארגון, אזרחי מדינת תל-אביב מרוויחים יותר וצורכים יותר. ההכנסה הממוצעת ברוטו לשכיר בתל-אביב, היא 11,855 שקל בחודש - 2,800 שקל יותר מהממוצע בכלל האוכלוסייה הישראלית. וכך גם ההוצאה החודשית לתצרוכת למשק-בית בתל-אביב, היא 15,710 שקל בחודש - 1,200 שקל יותר מהממוצע הארצי.

ממחקר שנערך בעבר עלה, כי התוצר לנפש בתל-אביב גבוה פי-שלושה מהתוצר הממוצע בכל המדינה. בעיר מתגוררים רק 5.2% מאוכלוסיית המדינה, אבל 15.2% מהמועסקים עובדים בה; ו-16.7% מהתוצר הישראלי מגיע ממנה. בכלל, גוש דן רבתי אחראי לנתח עצום מהתוצר - לא פחות מ-54% מהתוצר הלאומי שלנו נוצר באזור המצומצם הזה.

על-סמך נתוני ה-OECD ומכון ברוקינגס, המטרופולין העברית הראשונה מתמקמת במקום השני בעולם בחלקה בתוצר הלאומי, מיד אחרי טאלין, שבה מופקים 60% מהתוצר של אסטוניה. תל-אביב-רבתי משאירה מאחור את דבלין ובודפשט (48%), סנטיאגו (47%), אתונה וסיאול (45%). זה מצב כמעט ללא תקדים בעולם, גם במדינות קטנות ובינוניות הדומות לישראל. במדינות הגדולות, חלקם של הכרכים בתוצר הלאומי נע בין 28%-32%. בארה"ב ובגרמניה הפדרליות, אין כרך דומיננטי יתר על המידה. הכרך האמריקאי הכי גדול, ניו-יורק, אחראי לפחות מ-10% מהתוצר האמריקאי.

משחק סכום אפס

בעתיד הנראה לעין עוצמתה של מטרופולין תל-אביב תלך ותגדל. תל-אביב וגוש דן ימשיכו להוות כ-45% מאוכלוסיית ישראל, והן צפויות לגדול ל-5 מיליון תושבים ב-2030, בלי שמישהו נתן דעתו על סוגיות חשובות כמו תכנון שימושי קרקע, תחבורה ודיור, שיאפשרו לאותם 5 מיליון איש לחיות בנוחות.

הגיע הזמן לומר את האמת - עוצמתה של תל-אביב-רבתי מהווה איום וסיכון למדינת ישראל. לצד האיום הביטחוני והסביבתי, שכרוך בריכוז כה צפוף של אוכלוסייה בשטח כה קטן, התפתחותה הכלכלית העודפת של תל-אביב, מונעת את הפיתוח הכלכלי-חברתי של יתר אזורי הארץ, מחלישה את החוסן הלאומי, ומחמירה את הפערים החברתיים המאיימים על הלכידות החברתית.

במילים אחרות, היתרון לכרך, מרכזי ככל שיהיה, עלול להוות חיסרון ברמה הלאומית. מה שטוב לתל-אביב, רע לישראל. אם תל-אביב מושכת אליה עובדים צעירים, משכילים ומיומנים, שנמשכים למוסדות מחקר ולחברות חדשניות ומצליחות, אז ביתר חלקי המדינה נרשמת "בריחת מוחות".

חשוב להבין, שמהרבה בחינות, תל-אביב שואבת את כוחה מישראל, בעיקר בשל ההון האנושי שנוהר אליה. וזה נכון גם ברמות ההשקעות הלאומיות. חרף הצהרות, הבטחות ותוכניות למכביר, שעניינן ביזור כלכלי ופיזור דמוגרפי, ההבדלים בין מרכז לפריפריה נותרו כשהיו.

המסקנה פשוטה. אם אנו מתייחסים למשאביה הכלכליים של החברה הישראלית כאל משחק סכום אפס, חיזוק יתר הכלכלה הישראלית, כרוך בהסטת כוח כלכלי מ תל-אביב החוצה.

הדבר צריך להיות מובל על-ידי הממשלה, שעליה לקבל שורה של החלטות מחייבות. החל מההחלטות הפשוטות יותר, כמו חיוב החברות הגדולות הפועלות באזורי הפריפריה למקם את המטות שלהן באזור פעילותן. חברות כיל ומכתשים הן דוגמאות לכך. מטות כיל שפועלת בנגב, ממוקמים בתל-אביב ובחו"ל. מטה הניהול של מכתשים-אגן, היה ממוקם בעבר בבאר-שבע, וכיום במרכז.

להציב דוגמה אישית

מי שמצפה שרק הממשלה תוביל לבדה את "הבנייה מחדש", נכונה לו אכזבה. אנו חיים בעידן שבו כוחה ועוצמתה של הממשלה נמצאים בנסיגה. כמו בתחומים אחרים נדרשות כאן יוזמה ואחריות מצד מנהיגים של החברה האזרחית והמגזר העסקי. עליהם להציב דוגמה אישית, כמו להעתיק את מקום מגוריהם לנגב ולגליל.

ייתכן שקריאה זו, ברוח בן-גוריון, עשויה להישמע אנכרוניסטית, אבל מי שקשוב לרוח הזמן, בארץ ובעולם, ובעיקר לקולות העולים מהדור הצעיר, יתרשם שמדובר בקריאה עכשווית מאוד. זאת, משום שהמעבר לפריפריה הוא, בין היתר, גם הבטחה לאיכות חיים טובה יותר, זולה ושוויוניות יותר.

ביזור העוצמה הוא לא רק שאלה של מרכז מול פריפריה, אלא גם של האנוכיות התל-אביבית, שמסרבת בעקביות לחלוקה דיפרנציאלית של המשאבים הלאומיים. זו גם שאלה של חוסר הסולידריות החברתית מצד הכוחות החזקים בחברה, המתעלמים מהצרכים הלאומיים של פיזור האוכלוסייה וביזור הכוח.

החוסן הלאומי של ישראל ייבחן גם ביכולת לקיים בה כמה אזורים מטרופוליניים מעבר לתל-אביב, ולא בהפיכתה לעיר-מדינה נוסח סינגפור. זו עוד משימה לאומית שלנו לשנים הבאות, ועל כל חלקי החברה לקחת בה חלק.

■ הכותבת היא חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מ"מ ראש מועצת עומר ויו"רית עמותת "יחדיו".