יוגב עובד בשביל הציבור

המאבק בין מנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב, לשר האוצר משה כחלון וליתר השרים, דומה לסכסוך גירושים מכוער. השמצות, בוץ ורפש עפים בין שני הצדדים, והציבור עומד מהצד משתומם. אבל בסכסוך הגירושים הזה חסר צד אחד מרכזי, שטובתו אמורה לעמוד לנגד עיני שני הצדדים, הילד. במקרה הזה הילד הוא החברות הממשלתיות, שמניותיהן שייכות לציבור.

אין בעל מניות פראייר יותר מהציבור הישראלי. ציבור שלא שואל שאלות, לא דורש הסברים ולא מצפה לקבל דיבידנדים. לבעל מניות תמים כזה מגיע לפחות מנהל רשות חברות חזק, שיעשה סדר וינער את המערכת. אדם מנוסה וקר-רוח, שלא מחובר לאף פוליטיקאי. בקיצור, מישהו דומה מאוד בתכונותיו לאיש שראש-הממשלה בנימין נתניהו וכחלון מנסים עכשיו להדיח בכל כוחם.

מה רובנו יודעים על החברות הממשלתיות? מי שהתעניין קצת, או שיש לו במקרה קרוב או מכר שמועסקים בחברה ממשלתית, אמור לדעת שאלה מקומות העבודה שמציעים את התנאים הכי טובים במשק. עובד בחברה ממשלתית משתכר בממוצע 20,640 שקל ברוטו לחודש. זהו השכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי, ובפער ניכר מהמקום השני.

נוסף לשכר, העובדים בחברות הממשלתיות זוכים לסל הטבות מפנק במיוחד, הכולל רכב, פלאפון, שי לחג, הנחות בארנונה בשווי ממוצע של 1,300 שקל, ועוד. העלות הכוללת של עובד בחברה היא בממוצע כמעט 30 אלף שקל לחודש. כך יוצא ש-60 אלף עובדי החברות הממשלתיות עולים לנו, משלמי המסים, יותר מ-18 מיליארד שקל בשנה, שזה מיליארד שקל לשנה יותר ממה שעולים 136 אלף עובדי הרשויות המקומיות.

החברות הממשלתיות פועלות למטרות רווח, אבל הביצועים שלהן עלובים: ב-2015 הן הרוויחו ביחד 756 מיליון שקל על מחזור עסקים של קצת פחות מ-70 מיליארד שקל. כלומר, בקושי 1% (אחוז אחד) מהמחזור, וזה עוד שיפור גדול לעומת השנים 2014 ו-2013, שהסתיימו ברווח של 432 מיליון שקל, ובהפסד של כמעט 700 מיליון שקל.

פחות מחמש מתוך 70 החברות הממשלתיות חילקו בשנים האחרונות דיבידנדים למדינה. השירות בחברות הממשלתיות בינוני עד גרוע, אבל לפחות המחירים אינם מופקעים, משום שהם מפוקחים.

כלכלני ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, שבגדול חלקו שבחים לכלכלה הישראלית, הקדישו בדוח שפורסם בשבוע שעבר כמה פסקאות לביקורת קטלנית על החברות הממשלתיות, וכתבו כי יעילותן הנמוכה "ממשיכה לפגוע בכלכלה הישראלית". לדבריהם, "הסביבה שבה פועלות החברות הממשלתיות איננה מקדמת יעילות, ומעודדת פוליטיקאים למנות מנהלים בכירים ללא קשר לכישורים המקצועיים הנדרשים".

הכלכלנים ציינו כי "רבות מהחברות האלה סובלות מעודף כוח-אדם, והשכר המשולם בהן גבוה פי 2.9 מהממוצע; חלק מהחברות עמוסות בחובות, כמו חברת החשמל, שהחוב שלה הגיע ל-7% מהתוצר, וחברת הרכבת שהחוב שלה גדול פי 13 מההכנסה השנתית שלה".

בפרמטרים עסקיים-כלכליים - ההשקעה בחברות הממשלתיות היא השקעה כושלת. אף משקיע פרטי נורמלי לא היה שם כסף בחברות שמציגות עלויות שכר כאלה, תשואה כה נמוכה על ההון, ומדיניות חלוקת דיבידנדים כזו. אפשר להניח, שרבים מבין הלקוחות של החברות האלה היו גם שמחים לנטוש אותן, אילו רק היו יכולים והייתה להם חלופה.

יוגב הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא נכשל בעסקיו הפרטיים, והותיר אחריו הרבה כעס וסימני-שאלה. הוא מתערב לא פעם בניהול החברות בכוחניות ובאופן שגורם יותר נזק מתועלת. הוא מעורר עליו, ללא צורך, את חמתם של שרים, כשהוא מכתיב מינויים בלי להתייעץ או אפילו לא לעדכן על איוש המשרה. ועדיין, יוגב עשה לשיפור תפקודן של החברות הממשלתיות יותר מכל קודמיו בתפקיד. האיש מזיז דברים, מנער מערכות.

בין היתר, בנמל אשדוד יוגב הצליח בגדול. ברכבת היו לו הישגים, וכך גם בתעש, עמידר, החברה למתנ"סים וב"דירה להשכיר" קרו דברים. במקומות אחרים, כמו נמל חיפה, הודה יוגב בכישלונו, והבטיח לתקן. גם הדרג המקצועי החבוט והעייף ברשות החברות, הרים את ראשו בתקופת יוגב, ואהדת התקשורת נתונה לו, לא בגלל קשריו הענפים, אלא בגלל שבתקשורת, בניגוד לפוליטיקה, עדיין יודעים להעריך משרתי ציבור שעובדים למען הציבור ולא למען העסקנים.