שיקולים זרים בפסיקה?

ספק אם הסכום שמני נפתלי זכה בו בבית הדין האזורי לעבודה מספיק לכיסוי הוצאות עורכי הדין והיחצ"נים שהועסקו בקשר עם התביעה. לכיסוי ההוצאות התגייסו תורמים, שרק חלקם ידועים. אחד התורמים שהזדהה בשמו, מיד לאחר מתן פסק הדין, הוא המיליונר מאיר אוזן, שעשה את הונו כסוכן ביטוח בעל הסכמים בלעדיים עם מעסיקים לניהול הסדר פנסיוני לעובדים. הרפורמה שנעשתה בחוק ההסדרים מנובמבר 2015 בתחום השיווק הפנסיוני מונעת, לעתיד לבוא, הסדרים כאלה, שבהם העובד מממן את הוצאות התפעול של מעסיקו.

הנה, אפוא, תמצית סיפורם האירוני של יחסי העבודה במדינת ישראל: ראש ממשלה המוביל רפורמה, שמצילה מאות אלפי עובדים מעושק מתמשך של מאות מיליוני שקלים, מוצא עצמו מוכה ציבורית על-ידי בית דין לעבודה, שנחלץ, לדבריו, לפתח עילות משפטיות חדשות להגנת כבודם של עובדים, והכול - במימון הנפגעים מן הרפורמה. אכן, המציאות מצליחה לספק לנו סיפור אמיתי בעל איכויות טרגיות על צייד שנטרף, כמו אקטאון, על-ידי כלבי הציד שלו, והכולל אפילו ממד קומי מסוג "מחלקת העונש האירוני" של הומר סימפסון.

הרכיב העיקרי בפסק הדין בתביעתו של נפתלי מבוסס על עילת תביעה חדשה, בלתי מוכרת עד כה במשפט הישראלי ובמרבית שיטות המשפט הדומות לו, "העסקה פוגענית". בית הדין האזורי לעבודה הסתמך בעניין זה על הצעת חוק פרטית של ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) ואחרים, שהציעה להנהיג עילה כזאת ועברה קריאה טרומית. בית הדין העיר לגביה כי ההצעה "עדיין לא התגבשה לכדי חקיקה מלאה", וכי על כן יבליע את עקרונותיה, הנאים בעיניו, במסגרת העילה הכוללנית של "עוגמת-נפש".

מהלך משפטי זה הוא בעייתי מכמה בחינות. ראשית, ניסוח מדויק יותר של המצב החוקי צריך היה לומר כי זהו מסמך חסר משמעות משפטית בשלב זה, שסיכוייו הסטטיסטיים להפוך לחוק, על-פי הנתונים בכנסות האחרונות, הם כ-4%. שנית, גם "עוגמת-נפש" איננה מוכרת כעילת תביעה עצמאית בבתי הדין לעבודה, אלא כ"ראש נזק" שניתן, במקרים נדירים, להוסיפו לעילות תביעה קיימות.

עילת התביעה של "העסקה פוגענית", אם תתקבל, אמורה להוסיף לבתי הדין לעבודה מאות אלפי תיקים בשנה. בית הדין לעבודה מזכיר בפסק דינו מחקר, שלפיו 55.4% מן העובדים בישראל נפגעים מ"הצקות בעבודה" בשנה. "התופעה", שהצעת החוק נאבקת בה, מתוארת במילים כלליות, עמומות ורחבות, ולא בכדי היא מתוארת בספרות שההצעה מפנה אליה, בביטויי סלנג עממיים, כגון "workplace bullying" או "mobbing". החוק המוצע מבטל לגמרי את ההבדל בין השיח המשפטי, שיש בו יומרה להגדרות מדויקות - ובין השיח העממי, המתנהל בשיחות מסדרון ובדפי פייסבוק.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אגב, יחוש לדעתי הזדהות עם הנפגעים מעילות התביעה החדשות של "הפצת שמועות מזיקות", "היטפלות קנטרנית למעשיו של אדם", "ייחוס עבודתו, הישגיו והצלחותיו של אדם לאדם אחר, או ייחוס לאדם כישלונות לא לו, תוך הסתרת עובדות ו/או הצגה מעוותת שלהן" וכן "נקיטת פעולות שיש בהן כדי לפגוע באופן בלתי סביר בפרטיותו של האדם".

אופן ניהול הדיונים בבית הדין לעבודה מעיד על כך שנטיית ליבם של חברי ההרכב, השופטת ושני נציגי הציבור, הייתה בוודאי לטובת התובע. כאשר עילת התביעה היא נטולת מסוימות, כגון "העסקה פוגענית" ו/או "עוגמת-נפש", נטיית הלב היא חזות הכול. היא מתגלית, בין השאר, בהחלטות פרוצדורליות חשובות. בית הדין כפה את זימונה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, שאיננה עובדת מדינה, למתן עדות, ועודד את הצבתה במרכז ההליך, כמעין נתבעת שאין לה זכויות דיוניות.

בית הדין התיר להגיש ראיות שהקשר היחיד שלהן לנושאי המשפט הוא ניסיון להשחיר את פניו של ראש הממשלה ומשפחתו (כגון החלטת היועץ המשפטי לממשלה מלפני 17 שנים הסוגרת את התיק ב"פרשת עמדי"), ובו-בזמן פסל שאלות של המדינה לתובע (נפתלי) על שירותו הצבאי ועניינים הנוגעים לעברו, בנימוק שהן בלתי רלבנטיות ומהוות "פגיעה בלתי מידתית בצנעת הפרט של התובע".

התנהלות זאת מבליטה את החיסרון בעצם קיומה של עילת תביעה בעלת רקמה פתוחה כל-כך. עילה כזאת נותנת לבתי הדין המכריעים בה שיקול-דעת מוחלט כמעט, לתת צווים על-פי שיקול דעתם, בלא להיטרד בהוכחה של עובדות מסוימות, המגדירות מראש את זכות התביעה.

האם פסיקתו של בית הדין לעבודה בירושלים הונעה משיקולים זרים? לעולם לא נדע. אך דבר אחד ברור: אילו היה בית הדין רוצה לפעול משיקולים זרים, העילה החדשנית של "העסקה פוגענית", שהיא מפתח בפסיקתו, הייתה מאפשרת לו לעשות זאת בנקל.