כסף יש, אבל לאן הוא הולך?

על תקציב המלחמה בתאונות הדרכים, ועל זה שכופר בהאשמות מול זו שמודה. זה השבוע שהיה

אהוד אולמרט / צילום: נועם מושקוביץ
אהוד אולמרט / צילום: נועם מושקוביץ

כסף (מיותם) למלחמה בתאונות דרכים. תאונה קשה פתחה את השבוע. משאית עצרה בשול כביש 2, אוטובוס עם נהג פרוע ומועד נכנס בה. עוד ועוד קורבנות. כמה שעות אחרי כבר הוסט השיח הציבורי לקשר שבין אין-תקציב למספר התאונות וההרוגים: תקציב משטרת התנועה קוצץ; ב-2009 היו 309 ניידות משטרת התנועה וב-2016 רק 113; המדינה גורפת קנסות ממצלמות הבטיחות; הכנסות המדינה ממיסי רכב, חלפים ודלק שוברים שיאים. הנה כמה מספרים שמראים שכסף דווקא יש, אפילו הרבה, והבעיה היא בעובדי מדינה שמקבלים תקציבים כבדים אך לא עושים בהם מה שצריך. הגורם המרכזי שפועל עפ"י חוק הוא "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים". למרות חזון יפה ותוכניות מרשימות, מנהלים ועשרות רבות של פקידים לא יודעים מה לעשות עם הכסף הרב שנופל עליהם ואיך לרתום אותו למלחמה בתאונות. חלק מתקציב הרשות מועבר למשטרת התנועה, חלק נכבד אחר עובר למשכורות ולתנאי העסקה.

הנה המספרים: התקציב השוטף של 2013 עמד על 210 מיליון שקל. בסוף אותה שנה הביצוע עמד על 150 מיליון שקל בלבד. ב-2014 היה התקציב 188 מיליון שקל, והביצוע הסתכם ב-96 מיליון. ב-2015 התקציב, כולל שינויים, היה 184 מיליון שקל והביצוע עד כה (אמצע פברואר 2016) הוא 74 מיליון שקל בלבד. עוד מספר: תקציב משטרת ישראל, תאגיד האם של משטרת התנועה, המקבלת כאמור גם עשרות מיליוני שקלים מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עמד ב-2009 על 7.1 מיליארד שקל. ב-2016 הוא כבר היה 10.8 מיליארד שקל. המשטרה, על מפכ"ליה, ניצביה ובכיריה, היא המחליטה על החלוקה הפנימית - לגמלאות, לשכר, לפיתוח ולקניות. ושוב, כסף יש. אלה האנשים "עובדי ציבור" שמחליטים מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות.

אסיר מספר 9032478 - "אני זכאי", "אני כופר מכל וכול בעבירות השוחד שיוחסו לי" - נכנס לכלא השבוע, יום ב', עם סרטון ועין דומעת. איש עתיר פריבילגיות, שכל העולם הונח בפניו, שניצל כל אפשרות, נהנה מכל הטוב שהארץ הזאת יכלה להציע לבכירי בניה וממשיך ליהנות מעיסקאות טיעון, הנחות סלב, הנחות חברים, חפיפות מאסר, נגישות לשלטון ועוד ועוד.

אסירה מספר 1135075 - "כן, גנבתי", "אני מבקשת סליחה מכל הלקוחות של הבנק למסחר" - יושבת יותר מ-14 שנים בכלא. השבוע, ג', עמדה שוב בפני ועדת השחרורים ומסמך ההתנגדות הנחרץ של הפרקליטות לשחרור מוקדם. אישה שנולדה לקושי, שמעולם לא קיבלה הטבה או הקלה, שלא מצאה מקום בין אב שתלטן לאח מהמר כפייתי. היא גנבה הרבה שנים, היא מוטטה בנק. והיא יושבת. שנים ארוכות. בלי עסקאות, בלי חסד, ואף אחד אפילו לא הונחה לבקש חנינה עבורה (רק היא ישבה. ראשי הבנק למסחר קיבלו קנס שרובו שולם מכספי הביטוח. בקשה לתביעה ייצוגית נגד רואי החשבון נדחתה אחרי שבית המשפט קבע כי "לא הוכח כי הבנק קרס עקב התרשלותם". תיק החקירה נגד דירקטורים בבנק נסגר כמעט עשור אחרי שהבנק קרס "מחוסר ראיות").

שתי שאלות. מי משלם את עשרות מיליוני השקלים, מחיר ההגנה ארוכת השנים ועתירת עורכי הדין, היועצים, הדוברים, המושכים בחוטים ודמי השתיקה של ראש ממשלה לשעבר? אגדה מספרת שחלק משלם המושחת עצמו וחלק נכבד ממומן בידי "נדבנים", "חברים" למיניהם. מקומיים וזרים. מי הם? עבור מה הם משלמים? מישהו שואל? מישהו עונה?

שאלה אחרת. מדוע החליטו ועדת השחרורים והפרקליטות להמשיך את מאסרה של אתי אלון עוד חצי שנה ואז לקיים דיון נוסף? מה יקרה בששת החודשים הבאים שלא קרה ב-14.5 השנים הקודמות? מישהו מעז לבדוק את ניקיון הדרך של הפרקליטות? של ועדת השחרורים?