המקום בו קשה להיות אישה

יום האישה הוא זמן טוב לעשות גם חשבון נפש. יש לכם מושג כמה קשה להיות אישה בירושלים?

קרית הממשלה בעיר הבירה. 18% קיבלה ירושלים  / צילום: אריאל ירוזולימסקי
קרית הממשלה בעיר הבירה. 18% קיבלה ירושלים / צילום: אריאל ירוזולימסקי

קצת קשה לחגוג את יום האישה בירושלים. קודם כל, כי אם רק תנסו לשים פרצוף נשי במודעה כלשהי, מיד יגיע המרסס התורן וישחיר את פניה. נשים בשחור, הגרסה העדכנית.

אני מחבבת את העיר הזו, אבל פעם אחר פעם נתקלת בהדרת נשים מהמרחב הציבורי הירושלמי. זה יכול להיות קמפיין בנק שבכל מקום אחר בארץ יש לו שני פרנזטורים, ורק בשילוט הירושלמי מופיע הגבר בלבד. או קמפיין ארצי לגאדג'טים טכנולוגיים, שכולל רק את הגברים ולא את הנשים שמשתתפות בו. או קמפיין שבו נראים שני גברים, אולי סתם חברים טובים ואולי אפשר גם להבין את זה אחרת.

יכול מאוד להיות שהירושלמים השורשיים כבר התרגלו למציאות הזו. אם אתה לא יוצא באופן יומיומי מגבולות ירושלים, סיכוי סביר שלא תדע בכלל ש"בחוץ" מוכרים דברים אחרת לגמרי, ושקמפיינים למגדלים יכולים לכלול גם תמונות של משפחות מאושרות, ולא רק מילים וצורות. לבי לבי על המעצבים הגרפיים שנדרשים לגייס את מלוא היצירתיות כדי לא להיתקע בתוך השבלונה שמייעדים להם.

בשנים האחרונות הדברים רק הולכים ומקצינים. לא אחת סיפרה רחל עזריה, כיום ח"כית מטעם 'כולנו', כיצד חברת התחבורה הציבורית אגד סירבה לפרסם על אוטובוסים את מודעות הקמפיין שלה לבחירות לעיריית ירושלים - ולא משנה כמה היא הייתה מוכנה לשלם. שנה אחרי אותן בחירות, שמה לב עזריה - שנכנסה למועצה, למרות הכול - ששוב אין מודעות עם נשים על אוטובוסים. היא פנתה לאגד, ואלה השיבו לה: שימי לב, גם אין גברים. פתרון פולני.

אחרי שש שנים וחצי של מאבק, יצא בסוף 2014 קמפיין "ירושלמיות נעים להכיר", שפורסם סופסוף על גבי אוטובוסים. כמובן שלא לכולם היה נעים. "זה קמפיין שמתגרה בחרדים", אמרו אז ברחוב החרדי, "הוא לא מוסיף כבוד לנשים, ומציג אותן כחלשות הזקוקות לקמפיין גיבוי". כעבור פחות משבוע הושחתו כרבע מהמודעות, למרות שלא היה בהן שום תוכן פרובוקטיבי. חצי שנה אחר כך, כשתיאטרון החאן הירושלמי המצוין העז לפרסם כרזות עם דמות אישה, הן הושחתו בידי אלמונים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה.

וכל זה עוד לפני שנכנסנו לענייני דת של ממש, כמו הסדרי תפילה בכותל המערבי. "נשות הכותל הקדימו את הפרובוקציה החודשית", פורסם לפני פחות משבועיים באחד האתרים החרדיים, כאשר הן עלו להתפלל באמצע החודש במקום לחכות לתחילת החודש הבא. כי יש רק דרך אחת לנהל את הדברים, ומי שמחליט עליה אלה גברים.

גם כשלכאורה יש בשורות משמחות, המעידות על התקדמות בגישה - בתל אביב יתקשו להבין את חשיבות הפסקה הזאת - כמו הקמת רחבה חדשה שבה נשים וגברים יוכלו להתפלל יחד, מיד מתחילה מהומה. הרבנות הראשית מותחת ביקורת על רב הכותל שאיפשר זאת, בניגוד לעמדת הרבנים הראשיים, ומייד מנסים לארגן פגישה עם ראש הממשלה. כי בירושלים אוויר ההרים צלול כיין, אבל כל נשימה גוזלת חמצן ממישהו אחר. בלי מכונות הנשמה זה פשוט לא יכול לעבוד.

לא נולדתי בעיר, ולא גדלתי בה. הגעתי אליה הרבה אחרי שסיימתי את חטיבת לימודי המגדר באוניברסיטה. לא ירקו עליי בשכונות חרדיות, לא בזו לי, אבל אולי זה כי השתדלתי לכבד את הצד השני. הצד השני, לעומת זאת, לא ממש מעוניין לכבד אותי, כאישה.

אני מצדיעה לכל הנשים הירושלמיות שלא מסתירות את עצמן, ולא נכנעות לדיקטטורה הדתית. לבעלות העסקים, לפורצות הדרך. יום יבוא וגם בבירת ישראל לא יהיו סימני שאלה סביב השוויון.

צרו איתנו קשר *5988