הבעלים זכו בפיס

האם הפרטת חברות ממשלתיות טובה למשק, לעובדים ולחברה? מקרה כיל כמבחן

מפעלי ים המלח / צילום: איל יצהר
מפעלי ים המלח / צילום: איל יצהר

האם הפרטת חברות ממשלתיות היא בהכרח טובה למשק? האם היא רעה לעובדים? האם היא מסייעת לחברה לשפר את ביצועיה העסקיים? המקרה של הפרטת כיל מספק תובנות מפתיעות לגבי שלוש השאלות האלה.

את חשבון המרוויחים והמפסידים מהפרטת כיל (כימיקלים לישראל, שהוקמה כחברה ממשלתית ב-1968), ערך אמש (ג') המנכ"ל-לשעבר של משרד האוצר, ירום אריאב, בכנס בנושא החברות הממשלתיות, שנערך במכון ון-ליר בירושלים (מרכז לקידום מחקר וידע). בשנה הבאה ימלאו 20 שנה למכירת גרעין-השליטה בכיל לחברה לישראל; ולפני חודש עזב את החברה היו"ר המיתולוגי שלה ניר גלעד - עיתוי מתאים לעריכת חשבונות מסכמים.

כיל נחשבה למועמדת קלאסית להפרטה. חברה עסקית גדולה ומורכבת, בעלת פעילות בינלאומית רחבה, שאיננה נדרשת לספק לציבור שירות חיוני, כמו דואר, מים וחשמל. בפברואר 1997, מכרה המדינה את גרעין-השליטה בכיל לחברה לישראל (אז עדיין בבעלות איש-העסקים שאול איזנברג), תמורת 930 מיליון דולר במצטבר.

אז תכל'ס מה נשתנה בה בעקבות ההפרטה?

נתחיל מהחדשות הטובות. הפרטת כיל הגדילה מאוד את הגמישות התפעולית של החברה. כיל יכולה היום לרכוש חברות בכל העולם, כאשר לפני כן רכישות כאלה היו כמעט בלתי אפשריות, בגלל סרבול ביורוקרטי והתנגדויות בממשלה. אריאב נזכר כיצד ניסתה כיל הממשלתית לרכוש מניות של חברה בצ'ילה, וראש-הממשלה דאז, אריאל שרון, טרפד את המהלך וסייע בכך לכאורה בעקיפין, לידידו אריה גנגר, ששלט בחברת חיפה-כימיקלים המתחרה.

מבחינת תמלוגים ומסים שכיל משלמת למדינה, ניכרת הכבדה ניכרת במיוחד בשנים האחרונות, על רקע הלחץ הציבורי הכבד. מבחינת רווחיות החברה עצמה, אריאב ציין השבחה ניכרת בנכסי החברה, ויצירת ערך רב לבעלי המניות. אבל אריאב אינו מעלה שאלה אחרת - כמה מהערך הזה נשאר בחברה ותרם לגידולה האורגני? בחינה גסה, שאיננה מתבססת על הערכת שווי, תראה ששווייה של כיל היום, אינו גבוה במידה ניכרת משווייה לפני 20 שנה.

ערב הפרטתה נאמד שווייה של כיל ב-2 מיליארד דולר. היום, שווי השוק של מניות כיל בבורסה הוא 5.2 מיליארד דולר. ההון העצמי של החברה הוא כ-3 מיליארד דולר. נציין, שבמהלך התקופה התרחש לכיל נס של ממש: קרטל עולמי שיצר בוננזה מטורפת במחירי האשלג, והניב לכיל רווחים אסטרונומיים, שספק אם יחזרו אי פעם.

לאן, אם כן, הלך הערך האדיר שנוצר? לכך מספק אריאב את התשובה הכמעט ברורה מאליה: לכיסיהם של בעלי-השליטה. רק בשנתיים האחרונות חילקה כיל דיבידנדים בהיקף של 4.4 מיליארד שקל, או 70% מהרווח שרשמה.

אריאל סיפר, כי "כשכיל הייתה חברה ממשלתית, הנהלתה שכנעה תמיד (את הממשלה) שמקסימום הדיבידנדים שהמדינה יכולה לקחת הם 10%-15% מהרווח. הייתה תחושה פנימית של 'מה ניתן את הדיבידנדים האלה? לך תדע מה יעשו איתם בתקציב. הכסף שיישאר פה ישמש לפיתוח הארץ'. היום כיל היא פרה חולבת לדיבידנדים, והכסף משרת את כל אותם כישלונות עסקיים בחלקים האחרים של הקבוצה" כך אריאב.

הפרמטר הבא להשוואה בין אז להיום, קשור בקשר הדוק לרווח שגרפו בעלי המניות - שכר המנהלים. גלעד לבדו גרף שכר מצטבר של יותר מ-100 מיליון שקל מעבודתו בחברה לישראל - שכר שהתבסס במידה ניכרת על תוצאות כיל.

ומה לגבי תדמית החברה? אריאב מבהיר, כי בעבר "להיות עובד ומנהל בכיל הממשלתית, נחשב לגאווה גדולה". מנגד, "היום, הדימוי הציבורי של כיל מתקשר לשכר המנהלים המוגזם, לעושק של אוצרות טבע ולהשחתת הטבע. אבל מה לא נשתנה? רמת הניהול וכוחם של ועדי העובדים. "ברמת המנהלים של כיל אז לעומת כיל היום - אני לא רואה הבדל דרמטי. חלק גדול מהם זה אותם אנשים, ובגדול לא היה תהליך של שיפור ההנהלה. מה שיותר מדהים, זאת ההתמודדות עם ועדי העובדים. לכאורה, שוק תחרותי אבל אין התמודדות אמיתית עם סיפור הוועדים - להיפך, זה מחריף".

המסקנות מהמקרה של כיל ברורות: הפרטת כיל הייתה זכייה בפיס מבחינת בעלי-השליטה וקומץ המנהלים הבכירים בחברה. העובדים לא נפגעו מההפרטה, ואולי אף שיפרו את מצבם. והמסקנה שאולי המפתיעה ביותר: החברה עצמה כמעט לא "הרוויחה" מכך שעברה לבעלות פרטית. רמת הניהול לא עלתה, ועל אף שהרווחיות שלה גדלה מאוד (ולא משנה כרגע מאיזו סיבה), בעלי החברה חלבו לכיסיהם את כל תוספת הערך, במקום להשקיע בחיזוק החברה ובהרחבתה, כפי שנעשה קודם לכן.