בין "קודש" לפחדנות

בית המשפט המחוזי בירושלים עשה את המתחייב בכל מדינה מסודרת כאשר פסק מאסר עולם על הרוצח המתועב יוסף בן-דוד, ששרף למוות את הנער מוחמד אבו-חדיר. כל תוצאה אחרת לא הייתה מתקבלת על הדעת, ועל כן ראוי בית המשפט לכל שבח על שלא שעה ללחצים של הימין הקיצוני ושאר תמהונים קנאים.

אולמרט לא ואזריה כן?

במקביל, "החייל היורה" אלאור אזריה הוחזר למעצר כשכתב האישום נגדו הוא על הריגה. במקרה זה נראה שהשופט לא הצליח להשתחרר מקולות שהגיעו מהרחוב. כי ממה שרואים ושומעים בסרטון, ורק על סמך זה, נראה שהיו באירוע כל האלמנטים שאפשרו אישום ברצח בכוונה תחילה. אבל גם אישום בהריגה זה משהו.

מה שנראה תמוה זה שנותנים לאזריה לצאת לביתו לליל הסדר הביתה. למה? - נראה בלתי טבעי שלאהוד אולמרט, למשל, לא ניתנה הפריבילגיה הזאת, בעוד שאזריה קיבל אותה. אם זה בסדר מבחינת החוק, אז צריך לבצע בו את השינוי המתאים.

בלון שמנסה לחמוק מאחריות

מעניין מאוד התהליך שעובר על החשודים בפשעים אידיאולוגיים המוגדרים על-ידם ועל-ידי תומכיהם כ"אידיאולוגיים". בקרב העם שבו הם חיים הם מתנהגים ומדברים כגיבורים גדולים. לא רק שאינם מכחישים את מעשיהם, אלא הם מתגאים בהם. אחר הכול, שם זה נחשב למצווה, אם לא דתית אז לאומית, ובדרך-כלל שתיהן.

אחר-כך מגיע היום שבו הם נדרשים לתת את הדין. ופתאום כל ההרואיות יוצאת להם כמו אוויר מבלון. מה שנשאר זה בלון ללא אוויר שמנסה להתחמק מאחריות באמצעות שקרים וסיפורי בדים. אי-שפיות, לא ראיתי, לא התכוונתי.

במעמד זה הם כבר לא סומכים על אלוהיהם, אלא על עורכי דינם. אם הם יצאו להרוג במצוות האל - הרי שבמצוות פרקליטיהם הם הופכים לבלתי שפויים או טמבלים שלא ידעו מה הם עושים.

בזקיפות קומה

אני זוכר מקרים דומים לאלה בתקופת המנדט הבריטי. גם אז היו יהודי מחתרות שהרגו ופוצצו והועמדו למשפט. גם כאשר ידעו כי העונש הצפוי להם הוא מוות, הם לא ניסו לחמוק מאחריות על-ידי בדותות של פרקליטים. הם לא חבשו כיפות על ראשיהם. הם עמדו באומץ ובגאווה מול שופטיהם. הם קיבלו את הדין, וחלקם איבדו את חייהם על חבל התלייה. בזקיפות קומה.

שאלה של הרתעה

לאחמד טיבי הרשעתו של יוסף בן-דוד לא מספיקה. הוא רוצה שיהרסו גם את ביתו. כמו שעושים לטרוריסטים הפלסטינים. ההבדל, טיבי, הוא שכמות הטרוריסטים היהודיים אינה מחייבת הרתעה, כפי שהיא מחויבת בטרור הפלסטיני הגדול לאין-שיעור.