מהפכה: מוגבל יוכל למנות "תומך החלטות" בלי להזדקק לאפוטרופוס

כיום יש בישראל פתרון אחד לחוסר כשרות משפטית של אדם: מינוי אפוטרופוס המקבל החלטות במקומו ושולל את כל החירויות הפרטיות של החסוי ■ הצעת חוק חדשה תאפשר לאדם מוגבל למנות "תומך החלטות" שיפקח ויבקר את החלטותיו, כשהמוגבל עדיין ישתתף בקבלתן

קשישים סיעודיים / צילום: תמר מצפי
קשישים סיעודיים / צילום: תמר מצפי

אלמנה בת 78 עלתה לישראל לפני מעט יותר מעשור. בנה היחיד נותר בחו"ל, והיא מתגוררת בבית דיור מוגן. האלמנה סובלת מאלצהיימר, ואיבדה את כושר ההתמצאות בזמן ובמקום. גם עצמאותה אבדה לה, והיא נזקקת לעזרה בתפקוד היומיומי. למרות כל הקשיים יש לאישה הזו עוגן אחד בחייה - חברה קרובה שהיא מכירה מזה שנים.

עד לא מזמן, מערכת המשפט הישראלית הכירה פתרון אחד לבעיית כשירותה המשפטית של הקשישה - אפוטרופוסות. מינוי אפוטרופוס הוא סעד קיצוני, שמשמעותו שלילה כליל של החירויות הבסיסיות של הפרט, כמו הזכות לעשות בקניינו כבשלו, ובמקרים מסוימים, אפילו את זכותו של האדם לגופו (לדוגמה, בקבלת החלטות רפואיות).

הצעת חוק חדשה, שחצתה באחרונה בהצלחה את ועדת החוקה הכנסת ותוגש להצבעה בקריאה שנייה ושלישית כהצעה מטעם הממשלה, מבקשת לעגן בחוק מהפכה שכבר יצאה לדרך בישראל. במקומה של הבחירה הבינארית בין אפוטרופוסות לכשרות המשפטית "רגילה", יבואו פתרונות ביניים כמו מינוי חברים או קרובים כ"תומכי החלטות". 

האלמנה שבמרכז הסיפור שבפתיחת הכתבה איננה פרי דמיוננו. מדובר באישה שעמדה במרכזו של פסק דין מהפכני של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה מאפריל אשתקד. השופטת אספרנצה אלון קיבלה את בקשת הקשישה למנות את חברתה הטובה של הקשישה ל"תומכת החלטות", שתסייע לה בהתנהלותה הכלכלית.

בנימוקים לקבלת הבקשה, ציינה השופטת כי מודל תמיכת ההחלטות "מתבסס על התפיסה כי כל האנשים הם בעלי כשרות משפטית, ולכן יש מקום לסייע ולתמוך באלה שמתקשים בקבלת החלטות ובביצוע פעולות משפטיות, וזאת במקום מינוי מקבלי החלטות חלופיים, כמו אפוטרופוס". 

להעצים את היחיד

השופטת הוסיפה כי "מודל זה מבקש להעצים את היחיד, להגן עליו, בשיתוף עמו, לסייע לו לקבל החלטות בעבור עצמו על-פי רצונותיו והשקפותיו ובכך למנוע פגיעה בחירותו".

עוד ציינה השופטת כי המודל עולה בקנה אחד עם האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות, שישראל חתמה עליה ב-2008 ואשררה אותה ב-2012. רוח האמנה נוגעת לנסיגה מהתפיסה לפיה אדם עם מוגבלות הוא "חסר כשרות משפטית", ואימוץ ההכרה ברצון החופשי של כל אדם, גם כשהוא סובל מלקות המצדיקה פיקוח ובקרה מסוימת על החלטותיו.

הגישה החדשה אומרת שיש לנקוט באמצעי הגנה על אדם עם מוגבלות, "התפורים למידותיו", כלומר - בהתאם לסוג ועוצמת המוגבלות שלו; שיש לאזן בין הצורך להגן עליו מפני הסכנות הנשקפות לו בשל מוגבלויותיו לבין זכותו הבסיסית שהמשפט יכיר ברצונו החופשי.

בהתאם להתפתחות התפיסות לגבי אפוטרופוסות, החוק החדש יקבע כי מינוי אפוטרופוס הוא מוצא אחרון, שבו יש לנקוט רק כאשר "לא ניתן להשיג את המטרה שלשמה נדרש מינוי האפוטרופוס ולשמור על טובתו של החסוי בדרך המגבילה פחות את זכויותיו, חירותו ועצמאותו".

משמעות הדבר היא השאיפה, ככל הניתן, לאפשר לאדם לקבל החלטות הנוגעות לו, כאשר גם אם נשללת זכות ההחלטה העצמאית מאדם בשל זקנה או מוגבלות - עדיין יש לאפשר לו לפחות ההשתתפות בקבלת החלטות משפטיות הנוגעות לחייו. 

"צוואה" לאובדן כשרות

החוק החדש מייצר מכשיר משפטי חדש נוסף, שיאפשר לנו לבחור מה ייעשה בנו אם נאבד את כושר קבלת ההחלטות שלו בעתיד. לפי החוק, נוכל לחתום על ייפוי-כוח מתמשך שיכלול גם הנחיות מקדימות מה ייעשה ברכושנו ואפילו בגופינו - החל מאותו רגע שבו לא נהיה מסוגלים לקבל את ההחלטות באופן עצמאי.

כך, למשל, אדם הצופה כי מצבו הבריאותי יידרדר בשל מחלה מתפשטת, יוכל להחליט מראש שאחותו תהיה אחראית להחלטות הנוגעות אליו לאחר שתיגרם לו פגיעה מוחית כלשהי. אותו אדם יוכל גם לתת לאחותו הוראות כיצד לנהוג ביום שיהיה עליה להכריע - אם עליו לעבור ניתוח מסוים או לא.

עוד קובעת ההצעה כי ככל שמונה לאדם אפוטרופוס (כאמור - במקרה קיצוני, כשאין כל ברירה אחרת), ואותו אדם מתנגד לדעת האפוטרופוס שלו או לדעת הצוות הרפואי המטפל בו - ימונה לו סנגור מהאגף לסיוע משפטי, ללא מבחן הכנסה וללא בדיקת סיכויי תוצאות הדיון בבית המשפט. כלומר, המדינה תממן עבור אדם חסוי, שמונה לו אפוטרופוס, את המאבק המשפטי שמטרתו לתת ביטוי לרצונותיו, בניגוד לדעת האפוטרופוס שמונה לו.

גם כאן מיושמת הגישה, לפיה גם אדם חסר כשרות משפטית במצב הקיצוני ביותר הוא בעל רצון חופשי - רצון שהמשפט מכיר, בניגוד לעבר, במשמעותו.

מענה גם לתופעת "המתאבדים הכלכליים"?

פסק הדין המנחה של השופטת בדימוס דרורה פלפל מ-2013, בעניין "המתאבדים הכלכליים", הכעיס בשעתו רבים במגזר הבנקאי. המדובר בסיפורה של אורלי הרן, אישה בעלת כשרות משפטית לכל הדעות, שחלתה ונתנה ייפוי-כוח מלא לבנה לבצע פעולות בחשבונה. בנה חובב הסיכון החל לבצע פעולות השקעה ספקולטיביות בחשבון, חלקן באשראי שניתן מהבנק - עד שמחק את מלוא השקעותיו והותיר את אמו בחובות של 20 מיליון שקל. 

השופטת פלפל קבעה בפסק דין תקדימי כי הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי הלקוחות. "כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית - אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, מכוח חובת תום-הלב והדרך המקובלת, בשלב שבו מגיע הבנק למסקנה כי התנהלות הלקוח... עלולה לגרום בזמן קצר ל'התאבדות כלכלית' של הלקוח - יש לעצור את פעילותו בחשבון".

על בסיס התפיסה של חלוקת אשם בדיני הנזיקין, קבעה השופטת כי על הבנק להשיב להרן חלק מהכספים בשל חלקו באי-מניעת "ההתאבדות הכלכלית" של הלקוח. ערעור שהוגש בתיק הסתיים בפרשה, מבלי שהעליון אישרר או ביטל באופן חד-משמעי את תקדים "המתאבד הכלכלי" כהלכה מחייבת.

עו"ד ליאת עיני-נצר, מומחית לדיני בנקאות ושותפה במשרד ב. לוינבוק הידוע כמייצג בולט של כמעט כל בנק שפועל בישראל, היא ללא ספק ממבקריו הבולטים והחריפים של פסק הדין של השופטת בדימוס פלפל. לתחושתה, השופטת המחוזית שמה את הבנקים לאפוטרופוסים, הלכה למעשה, של הלקוחות שלהם - מבלי שקיימת סמכות בחוק למהלך הזה.

עו"ד עיני-נצר מספרת על עוד כמה מקרים שייצג משרדה, שבהם עלה המתח שבין חירותו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו בחשבונו לבין החובות העולות מפסק הדין למנוע מאדם "להתאבד כלכלית". מקרה אחד בולט הוא זה של זקן ערירי, בעל לקות ראייה שעל סף העיוורון, שנפל קורבן לקסמיו של דוד יעל - צעיר אופורטוניסט ששכנע את אותו למסור לו את מספר כרטיס האשראי שלו לשימושו החופשי וכן למסור לו צ'קים שונים שנמשכו מחשבון בבנק לאומי. בסך-הכול גזל יעל מהקשיש כ-1.2 מיליון שקל שאותם הוציא לצרכיו או שלשל לכיסו. לאחר שהקשיש התפקח מקסמיו של יעל והבין שמדובר בניצול, הועמד יעל לדין, הורשע בעבירת עושק לפי הודאתו, ונגזרו עליו 6 חודשי עבודות שירות.

בתיק הפלילי נגד יעל העידה פקידת הסעד של הזקן וסיפרה כי גורם בבנק לאומי, שם היה חשבונו של הזקן, זיהה את "הנורות האדומות" בזמן וצלצל להתריע בפניה על המשיכות שמבצע יעל מחשבונו של הקשיש. הפקידה התקשרה אל הקשיש, שמסר לה כי יעל הוא אחיינו (פרט שאינו נכון - ג'מ'), כי אינו חש מנוצל לרעה, וכי האחיין הבטיח להחזיר את הכספים שניתנו כהלוואות.

מכיוון שהזקן שבמרכז הסיפור היה צלול וכשיר משפטית (אם כי ערירי ונתון לניצול), לא היה בידי פקידת הסעד מה לעשות. בהמשך תבע הזקן את הבנק, בטענה כי הוא הפר את חובת הזהירות כלפיו כשלא מנע את משיכות הכספים מחשבונו על-ידי הצעיר עושק. התיק הסתיים בפשרה.

עו"ד עיני-נצר מברכת על הרחבת קשת האפשרויות שבין כשרות משפטית מלאה לבין שלילתה ומינוי אפוטרופוס. לדבריה, "יש בהחלט מקום להכיר במדרג בין אדם שהוא חסר כשרות משפטית לחלוטין לבין אדם שצריך סיוע בקבלת החלטות מדי פעם, אך אין טעם לפגוע בחירותו בצורה אנושה כל-כך. לו הייתה קיימת אפשרות ביניים, כמו מינוי 'תומך החלטות' לאותו קורבן עושק, יכול להיות שפקידת הסעד באותו מקרה הייתה מונעת את העוקץ, כשהייתה פועלת כדי למנות לקשיש 'תומך החלטות'".