מנכ"לית האוניברסיטה העברית מארחת לארוחת ערב מדרבנת

במרכז החלל עומד שולחן בופה ארוך, ועליו מנות שכולן ראשונות צמחוניות, אבל אנחנו עוד לא אוכלים. קודם כל נקראים לסלון, כדי להתחיל באופן רשמי. הדלת נשארת פתוחה, כי לך תדע מי עוד יגיע

בילי שפירא / צילום: רמי זרנגר
בילי שפירא / צילום: רמי זרנגר

כדי להגיע לביתה של בילי שפירא, מנכ"לית האוניברסיטה העברית, צריך לנסוע בדרך הידועה לירושלמים בשם 'שבע האחיות'. זהו כביש הבנוי על דרך רומית עתיקה שכולה עיקולים, ושמו ניתן לו על ידי פקיד בריטי שאולי היה חבר במועדון רוגבי בשם זה, ואולי גר בעיירה בשם דומה. אפשר לתהות על העניין תוך כדי סיבוב ההגה, והסיבוב הבא אחריו.

אחרי הסחרחורת הקלה נכנסים לרחוב הולנדי צר, ובו מחכה בעלה של שפירא, שהערב מתמסר לתפקיד סדרן החניה (את יתר הערב הוא יעביר בקומה השנייה של הבית יחד עם הבנים, שנשלחו לגלות זמנית). כעת מתחילה צעידה קלה המובילה לעבר עשרות מדרגות. הפרס למי שמצליח להגיע: כוס יין אדום או לבן, לבחירתכם.

במרכז החלל עומד שולחן בופה ארוך, ועליו מנות שכולן ראשונות צמחוניות, אבל אנחנו עוד לא אוכלים. קודם כל נקראים לסלון הגדול, כדי להתחיל באופן רשמי. הדלת נשארת פתוחה כל הערב, כי לך תדע מי עוד יגיע (יעל ארד).

ניכר שהנוכחות בערב הזה מכירות זו את זו ממעגלים שונים בחייה של שפירא, אך בכל זאת היא מבקשת מכל אחת להציג את עצמה. כשאנחנו מגיעים למונא ח'ורי-כסאברי, היא מספרת שהיא מתמחה בעבודה סוציאלית, ואחראית על שילוב המגזר הערבי באוניברסיטה העברית. מישהי מהצד מזכירה שח'ורי היא פרופסור. שופטת העליון לשעבר, דליה דורנר, מתרעמת מיד: "למה את לא אומרת את זה? זה חשוב! גבר לא היה מחסיר את זה שהוא פרופסור. נשים כן, זה קלאסי.

"כשמתקשרים למאיר שמגר, איש לא קורא לו 'מאיר', תמיד מבקשים את 'כבוד השופט'. ואצלי, שופטת בית משפט עליון, מבקשים את דליה. הנחיתי את המזכירה שלי להגיד: 'דליה הלכה הביתה, את מי אתה רוצה?'. ואם אני עונה לטלפון, אני אומרת 'דליה זה בשביל בעלי, מי אתה?'. אני לא מתנשאת, אבל אני עומדת על זה. ואם זו בחורה שהתקשרה, אני מסבירה לה כמה זה חשוב".

שפירא: "אני משכימת קום, ומגיעה לעבודה כבר בשבע בבוקר. עד שהבנות במשרד מגיעות, אני עונה לטלפונים ואומרת 'שלום, לשכת המנכ"ל'. כשמישהו בצד השני מזהה את קולי, בדרך כל יש פליאה: 'בילי, את עונה במקום המזכירה?'. זה לא מפריע לי. אגב, לא אחת אנשים כתבו אליי מכתבים בלשון זכר, מר שפירא, חושבים שבילי זה שם חיבה לוויליאם".

בשלב הזה, מי שהציגה את עצמה כ"עדה, שכנה לשעבר של בילי", מודה שהיא בעצם ד"ר עדה בן ששון, מנהלת מחוז מרכז של 'שירותי בריאות כללית', ואשתו של נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן ששון (היא גם הבת של יוסף בורג ז"ל, אבל את זה היא לא אומרת). היא מספרת על כנס מקצועי בבית החולים שערי צדק בירושלים שאליו הגיעו שניהם. "על השולחן בכניסה היו פתקים עם שמות, ועל הפתק שלנו היה כתוב 'ד"ר בן ששון ואשתו'. אמרתי לבעלי, 'תראה את החוצפנים האלה!', והוא ענה "נכון, הם כתבו ד"ר במקום פרופ'".

והנה פרופ' איתנה פדן, ראש מעבדה למיקרוביולוגיה, מספרת שלא פעם הגיעה לכנסים ושמה נכתב כ"פרופ' איתן גדעון". היא לא מציינת את היותה הבת של הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי. מישהי אחרת עושה זאת במקומה.

מאוחר יותר הודתה שפירא, "אני לא פושרית בעניין, ולא הייתי מעירה כמו דליה. אני הרי מכירה את כולן ויודעת מה הן שוות. אחרי הערב שאלתי את אחת מחברותיי, 'למה לא סיפרת שאת מעצבת פנים וארכיאולוגית חובבת', והיא אמרה 'עזבי, היו שם נשים עם כזה רזומה, אז לא היה לי נעים'. זה מצב תודעתי של נשים, שבוחרות איך להציג את עצמן".

"עבדתן קשה מאוד בשביל התארים, הרווחתן אותם ביושר, ואתן גם מייצגות משהו", נוזפת דורנר בחיוך בנוכחות. "אני מציעה לכן לעמוד על כך שיפנו אליכן בתוארכן".

מדד הכישורים הבינוניים

הגיעה השעה להתפזר לעבר הבופה. לפנינו סוג של ארוחת טעימות קלילה: מאפים, סלטים, וגם קופסאות אוצר קטנות ממולאות אבוקדו, צנונית וסביצ'ה. המרק נותר מעט מיותם, וצלחת הגבינות לא ממש מוצאת את עצמה. השילוב בין הניוקי לסושי קצת מוזר, אבל עובד. אולי שעטנז ישראלי, כמו האוניברסיטה שמנהלת שפירא.

עם האוכל בא התיאבון לדיבורים, השיחות מתחילות להתפתח, ושפירא מתקשה להחזיר את כולן לסלון. כשזה סופסוף קורה, דורנר ממשיכה להרביץ תורה פמיניסטית: "המשא ומתן לשלום עם הפלסטינים נכשל, כי החוכמה היא לראות את הצד השני, וגברים פחות טובים בזה". היא מספרת על עורכת 'ל'אקספרס' הצרפתי, פרנסואה ז'ירו, שנשאלה האם לדעתה הנשים בצרפת הגיעו לשוויון. תשובתה הייתה, "אם אראה נשים בעלות כישורים בינוניים ומטה במשרות חשובות, אדע שהגענו לשוויון". היא מציעה לכולנו לאמץ את המדד הזה.

הגאווה הגדולה של דורנר היא על בג"צ אליס מילר, שפתח לנשים את הדלת לקורס טיס, ולא רק אליו - הוא הצליח לשנות מציאות ולהכניס בנות לתפקידים קרביים.

יעל ארד: "אתמול הרציתי בפני 200 בנות, קצינות ומ"כיות, שמחזיקות בסיס טירונים שלם. גם מפקדת הבסיס היא אישה - משפחתה בעפולה, והיא עם הטירונים".

אסנת לב ציון, מנכ"לית בית החולים הדסה הר הצופים: "אני עובדת בעולם סופר גברי, שבו צריך לדעת איך לתמרן. יום אחד יצאתי בשלוש, אז אחד המנהלים אומר לי, בלי להתבלבל, 'חצי יום עבודה, אה?'. הם לא מבינים את העניין הזה, עד שהם מתגרשים, כי אז גם הם צריכים לפעמים לצאת בשלוש, ופתאום כל המערכת מתגייסת. ואני אומרת, אם הגברים היו עושים את זה אפילו רק פעם בשבועיים, אולי הם לא היו מתגרשים.

"בקריירה שלי אני עושה מה שאני רוצה, לא מוותרת על כלום בגלל הילדים. אבל יום אחד שאלתי את אמא שלי, 'למה לא לימדת אותי לעשות ספונג'ה כמו שצריך', והיא ענתה 'כי את לא צריכה לדעת את זה'. ועם זאת, כשיש פנצ'ר אין לי בעיה לצאת מהאוטו, לעשות פרצוף אהבלה ולחכות לגבר שיעזור לי".

ד"ר עדה בן ששון: "יש אבולוציה חברתית - אמא שלי לא עשתה כלום חוץ מלבשל, אבל אני בדור אחר. אני לא מבינה אתכן. אם אנחנו לא נחותות יותר, מה אכפת לנו כל העניין של ילדים וקריירה? ולמה צריך ערב נשים?".

בשלב הזה החלה מהומה, באופן כזה שלא הותיר ברירה אלא לעבור לקינוחים כדי להשקיט את הרוחות. מקרונים ישמחו לבב אנוש.

"לא במקרה עדה הייתה בדעת מיעוט", אומרת שפירא. "יומיים אחר כך אמרתי לה שהיא מציגה עולם וירטואלי שלא קיים. זו פנטזיה להגיד שהכול טוב. זה לא נכון שפתרנו את כל הבעיות, ולכן השיח הפנים-נשי מאוד חשוב. עדה טוענת שהיא בעולם גברי, ומקבלים אותה כשווה. זה נכון שהתקדמנו הרבה צעדים, אבל אנחנו רחוקים ממצב אידיאלי. אם כל אחת ואחת תעשה אצלה בבית אירוע כזה, עם נשים וגברים כאחד, ותציף את הסוגיה, זו תהיה התקדמות מאוד גדולה".

להגיע ל-50-50

שפירא, 63, מכהנת כמנכ"לית וכסגנית נשיא האוניברסיטה העברית מאז 2009. היא גם יו"ר פורום המנכ"לים של ועד ראשי האוניברסיטאות. המשימה הגדולה ביותר שלה, לדבריה, היא "להרחיב את מספר הנשים שיגיעו לתפקידי ניהול בכירים באוניברסיטה. עוד לא הגעתי ל-50-50, אבל כשאגיע, זה ייחשב עבורי כהישג מאוד משמעותי. הנגשת נשים לניהול זה נושא חשוב, גם ברמה הניהולית וגם ברמת הנראות האוניברסיטאית".

כשאני מבקשת ממנה להיזכר ברגע של קושי בשבע השנים שבהן היא בתפקיד, היא מספרת כיצד גילתה שראש אחת היחידות באוניברסיטה "עבר עבירות שהן על הגבול הפלילי, אם לומר בעדינות, בשימוש לא ראוי בעובדים שהיו תחת מרותו ושימוש בכספים בצורה לא ראויה ולא נכונה. זה היה משבר קשה, כי הוא היה נאמן שלי, ומבחינתי זו הייתה סטירת לחי. נתתי אמון באדם, נתתי חבל מאוד ארוך והוא קרע אותו.

"זה דרש משאבים של חקירה וניהול מעקבים שגרמו לי תחושה קשה, שדבר כזה בכלל מתרחש אצלי. זה לא ערער את שיטת הניהול שלי, אבל נורת הבקרה שלי קצת השתנתה. החלטתי לעשות סדר סיכונים, שזו מערכת שמכניסה את המערכת לביקורת כמו במסרק כינים, וזה לא פשוט".

צרו איתנו קשר *5988