קצב מערער על החלטת ועדת השחרורים שלא לקצר את עונשו

מאז שדחתה ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר ב-6 באפריל את בקשתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לניכוי שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו בגין הרשעתו בשני מעשי אונס ובעבירות נוספות, טענו עורכי דינו של קצב כי הוא אינו רוצה לערער על ההחלטה.

עורכי הדין ציון אמיר, יהושע רזניק וציון סהראי טענו כי קצב פגוע מההחלטה, וכי הם מפעילים עליו מכבש לחצים כדי שיסכים לערעור, שהוא לתפיסתם צודק ומתחייב. בתוך כך גברו הפרסומים על כך שקצב תולה את יהבו לשחרור בהגשת בקשת חנינה לנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין.

בין אם טענות סנגורי קצב היו אותנטיות, ובין אם מדובר היה בתרגיל משפטי/תקשורתי שניסה קצב לעשות בדרך לשחרור - היום (ה'), לאחר שבית המשפט הסכים לדחות את מועד הגשתו, הוגש הערעור.

בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז טוען קצב כי "ועדת השחרורים שגתה כשנתנה את מלא המשקל להכחשת קצב את ביצוע העבירות".

לטענת קצב, "החלטה לדחות בקשה של אסיר לשחרור מוקדם בשל הכחשתו פוגעת בזכות יסוד של האסיר לדבוק בחפותו (אף אם הורשע בבית המשפט), מחד גיסא, ומפלה את האסיר לרעה ביחס לאסירים אחרים שהכחישו את ביצוע העבירה ושוחררו על-תנאי, מאידך גיסא".

קצב טוען כי "לבד מן העובדה שמדובר בדרישה שאיננה מעוגנת בחוק, דרישה שכזו עלולה לגרום לאסירים שניהלו משפט הוכחות וערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון, להודות בביצוע עבירה כדי להשיג רווח משני כדוגמת חופשה או שחרור מוקדם".

לטענת קצב, "אך אנושי הוא שיהיה קצב עסוק בהוכחת חפותו. נושא חפותו של קצב, על-פי דרכו כמובן, יהיה חלק מרוחו ונפשו עד יומו האחרון, והרי הדברים מובנים כל-כך. אין כל קשר בין ההליך המשפטי ותוצאותיו, אותם מכבד העותר, לבין מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים בנוגע לחפותו.. אין מקום לזקוף לחובתו של אסיר אמונתו בחפותו, זאת גם אם הורשע על-ידי בית משפט מובן כי הרשעתו היא המחייבת בכל דבר הנוגע לבחינת בקשתו לשחרור. ואולם, מותר לאסיר לדבוק באמונתו כי הורשע בשוגג. השאלה אשר על ועדת השחרורים לבחון במקרה זה היא האם כפועל יוצא מאמונתו של האסיר בחפותו נגרמת מסוכנות כלשהי, או שהדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגות שלילי". 

לדברי קצב, נוכח התנהגותו "המיטבית" בתקופת מאסרו, הוא ראוי לשחרור. קצב מוסיף וטוען כי כעולה מחוות-הדעת הברורות של רשויות בתי הסוהר, הוא איננו מסוכן, ושחרורו לא יסכן את שלום הציבור.

"קצב הוכיח את התנהגותו הטובה במהלך תקופת המאסר, שיתף פעולה עם רשויות הכלא, השתתף ברצון בשיחות רבות עם עובדים סוציאליים בכלא שניתן בהחלט להחשיבן כשיחות טיפוליות, ונטל חלק בקורסי העשרה ובתוכם קורסים שעסקו בנפש האדם והתנהגותו", טוען קצב בערעור.

קצב מציין בהקשר זה כי קורס בשם "לגעת ברגש" אותו עבר הוא קורס המועבר גם במסגרת הטיפול בעברייני מין בבית הסוהר מעשיהו.

עוד טוען קצב כי נתוניו האישיים, לרבות גילו ומצב משפחתו, צריכים להביא לשחרורו. "העותר בן 71, מצב בריאותו אינו תקין. הוא החל לרצות עונשו בגיל מבוגר, ואורך תקופת המאסר שהוא מרצה היא למעלה מ-4.5 שנים . גילו המתקדם של העותר הנו נתון שיש בו להעיד גם כן על רמת המסוכנות הנמוכה הנשקפת מהעותר, וברי כי לא תצמח תועלת מהשארתו של העותר, בגילו המתקדם, במאסר, כך שישוחרר בגיל 73 ולא בגיל 71. נתונים אלה מצאו ביטוי בחוות-הדעת הרלוונטיות".

לטענת קצב, בנוסף יש לקחת בחשבון לטובתו את המהלכים שקדמו להרשעתו, ובהם את הסדר הטיעון שהוא סירב לחתום עליו. "סנגוריו של קצב ונציגי המדינה גיבשו הסדר טיעון, ולפיו יוחסו לעותר עבירות קלות יחסית, ובגדרו של הסדר הטיעון היה עליו לשלם פיצויי בסך 30 אלף שקל, וכי יושת עליו מאסר על-תנאי בלבד. לא ניתן להתעלם מאמירות נחרצות של נציגי המדינה בנושא הסדר טיעון זה. המדינה הציגה עמדה, ולפיה סיכויי הרשעתו של קצב נמוכים, והתיק אף עלול לקרוס, כאמרת התביעה, באופן קולוסלי. היה זה קצב שבסופו של דבר סירב לקבל את הסדר הטיעון הנ"ל, בחר להתמודד עם הראיות נגדו, בהאמינו כי לא עשה את המעשים שיוחסו לו, ובחר להילחם על חפותו".

לפי הערעור, עמדתו העקבית של קצב, ולפיה הוא הכחיש את שיוחס לו בכתב האישום ואף דחה את הסדר הטיעון שהוצא לו, הביאה בפועל להרשעתו ולשליחתו למאסר ממושך.

"קצב יטען כי טעתה ועדת השחרורים מששמה בראש מעייניה את אי-קבלת האחריות מצדו על המעשים שבגינם הורשע, שהרי העותר נענש בגין אי-קבלת האחריות או הודיה במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. העותר יטען כי נתונים אלה, שהונחו על שולחן הוועדה, היו חייבים להילקח בחשבון על-ידי הוועדה, אך תחת זאת הציבה הוועדה בראש מעייניה את העובדה שקצב מכחיש את העבירות למרות פסקי הדין בעניינו".  

לטענתו, נתון נוסף אותו היה על הוועדה לשקול ככזה אשר מפחית מסוכנות מקצב הנו ההד התקשורתי הקיים בעניינו. "ההתנהלות התקשורתית הגיעה עד כדי התקשרות אישית לחברי הוועדה קודם לתחילת הדיון ובמהלך הדיון. העיסוק התקשורתי סביב העותר וההליכים בעניינו מפחיתים, גם הם, מסוכנות הנשקפת מהעותר".

קצב הורשע ב-30 בדצמבר 2010 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשתי עבירות אונס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בא' שעבדה בכפיפות לו בעת שהיה שר התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה' שעבדה בבית הנשיא בעת שקצב כיהן במשרה הרמה, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט בכך שהוא ניסה לתאם גרסאות עם ל' מבית הנשיא. במארס 2011 גזר בית המשפט המחוזי על קצב 7 שנות מאסר. ב-7 בדצמבר 2011 החל קצב לרצות את עונש המאסר בכלא מעשיהו.

ב-6 באפריל דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של קצב לשחרור מוקדם וניכוי שליש מתקופת המאסר. 4 שנים ו-120 יום אחרי שהחל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בגין מעשי אונס ועבירות נוספות, כתבה הוועדה: "בפנינו אסיר המכחיש את העבירות שביצע, שממשיך וטוען לחפותו למרות פסקי הדין בעניינו וממשיך להיות עסוק בהוכחת חפותו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו בפנינו, כאילו ולא היה כלל הליך משפטי, והוא ממשיך אותו גם היום.. בהופעתו של קצב בפני הוועדה ומתוך דבריו התרשמה הוועדה כי האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד".