הכבוד של בוגי

פוליטיקאים הופכים את אקט הפרישה למפגן של אומץ, אבל האמת הפוכה לחלוטין

הכבוד של בוגי / איור : תמיר שפר
הכבוד של בוגי / איור : תמיר שפר

א. רבות נכתב, דובר ושודר על שתי פרישות השבוע מעולם הפוליטיקה - זו של השר משה בוגי יעלון וזו של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס - אבל מעט מדי דובר על עניין הפרישה עצמו. הטרחתי את עצמי וקראתי את הודעות הפרישה. השניים חזרו והדגישו את מאבקם העיקש וההרואי למען מטרות שהאמינו בהן, כל אחד בתחומו. שניהם האמינו ופעלו וייצגו ונאבקו והקריבו ושמרו. הכול היה טוב ויפה, גם אם לא תמיד קל. ואז קרה מה שקרה: השניים גילו שהם לא יכולים לסמוך על ראשי הרשימות שלהם - ונעלבו נורא. אז הם פרשו, לא לפני שהבטיחו לחזור או להמשיך במתכונת כזאת או אחרת.

קראתי, ושאלה טורדנית ניתרה וניקרה במוחי: יכול להיות שבעצם כל הנושאים החשובים ששני הפורשים האמינו בהם ונאבקו למענם חשובים להם פחות מהאגו שלהם? מה היה לנו פה: לוי-אבקסיס מחשיבה את עצמה ללוחמת נועזת למען החלשים בישראל, אבל עוזבת אותם - או לפחות מתרחקת מעמדה טובה יותר לעזור להם - ברגע שהבוס שלה ממדר אותה מהמשא ומתן. מה יהיה עם כל הנזקקים, העניים והקשישים? הם ייאלצו להמתין.

יעלון חוזר ומדגיש את חשיבות מאבקו הבודד על ערכי צה"ל וכל זה, וטען שלצערו הרב השתלטו על ישראל ועל הליכוד גורמים קיצוניים ומסוכנים, שמטלטלים ומאיימים - ממש ככה, איזה פחד. בהודעתו אני קורא: "בכל מעשיי והחלטותיי טובת המדינה עמדה מעל לכול שיקול אחר". אז זהו, שלא ממש. מתברר שבכל זאת יש ליעלון עוד שיקול, שיקול שהוא מעל לשיקול שעומד מעל כל השיקולים האחרים, והשיקול הזה הוא יעלון והאמון שלו, מה שזה לא יהיה.

הרי ברגע ש"אבד לו האמון" הוא נוטש את המערכה על דמותה של המדינה ונוטל לעצמו פסק זמן. מה עם כל הערכים? מה יהיה עם כל הקיצוניים, המסוכנים והמטלטלים? איפה כל השיקולים? הם ייאלצו להמתין. להמתין עד מתי? הפורשים לא הואילו לתת תאריך מדויק. נחכה בסבלנות, אנחנו והעקרונות והסכנות, עד שיואילו השניים בטובם להשתקם מהעלבון הנוראי שבמידור ומהאובדן הטרגי של האמון.

רבים מהפוליטיקאים הפורשים מתהדרים בפרישתם, הופכים אותה למפגן של אומץ, לאקט עקרוני. אבל האמת הפוכה לחלוטין. מדובר במעשה פחדני. גם בציבור מתקבלות, משום מה, רוב הפרישות בהבנה ולפעמים אף בהערכה. הן אמורות להתקבל בבוז. קצת קשה אז נשברים?

 

ב. יש כמובן פרישות מובנות ונדרשות, כמו על רקע חשד או חקירה ולהבדיל על רקע מחלה. יש גם אנשים שהגיע זמנם לפנות את הבמה ופרישתם היא אקט מכובד. גם מי שאיבד את אמון הבוחר ובוחר לפרוש מקובל עליי.

אבל פרישה מפוליטיקה על רגע אגו? זה כמו פרישה משחייה על רקע רטיבות. ולא רק בגלל אמירתו הידועה והצינית של אריק שרון המנוח שתמיד צריך להישאר על הגלגל, זה בגלל העניין ה(תסלחו לי) עקרוני. עם כל הכבוד לרגשות שלך, אתה מייצג אנשים. אנשים בחרו בך כדי לייצג ולהיאבק למען משהו שהוא לא אתה, משהו גדול ממך. אתה לא סתם אדם כמונו שעובד במקום ורב עם המנהל שלו. בוחריך ונאמניך לא מצפים ממך לעשות את זה רק כשהכול הולך לך חלק וזורם לך בקלות, נכון? להפך. אתה נדרש לנו בעיקר כשיש משהו חשוב להילחם עליו. אבל את כל זה אנחנו שמים בצד משום מה.

הרי מה בעצם אומרים לנו לוי-אבקסיס ויעלון, יחד עם כל שאר פורשי ציון וירושלים לדורותיהם, שאת הודעות הפרישה שלהם קראתי השבוע (מיעלון ועד שרון גל, משי פירון ועד ליוסי שריד, מאהוד ברק עד לגדעון סער, מנתניהו עד כחלון)? "תבחרו בי, תסמכו עליי, אני אאבק למענכם ולמען העקרונות שאתם ואני מאמינים בהם, אעשה כל מה שביכולתי ואאבק בכל הכוח עד הסוף - או עד הרגע שמישהו יעליב אותי, או עד הרגע שבו לא אקבל מה שאני רוצה, או עד הרגע שארגיש שמיציתי ושנמאס לי, מה שיבוא קודם. תבחרו בי, תסמכו עליי. אני מבטיח לעשות הכול, כל עוד זה קל. ברגע שיהיה לי קשה מדי אני פורש, סבבה?".

ואנחנו אמורים לקבל את זה בהבנה.

ג. מי עוד מדבר ככה וזוכה להבנה שלנו? נכון, ילדים. הפוליטיקאי הוא הילד של כולנו. מצד אחד, הדרישות שלנו מהילד גבוהות ולא מציאותיות - הוא גאון, הוא נביא, הוא מנהיג, הוא מצביא - ומצד שני אנחנו מתייחסים אליו בסלחנות (טוב, הוא תמים). אנחנו קשובים לצרכיו הילדותיים (טוב מתוק, תקבע לעצמך את המשכורת שלך). אנחנו משתדלים תמיד להבין אותו ואפילו יש לנו פרשנים פוליטיים שיסבירו לנו בדיוק ממה הוא נעלב ומי העליב אותו ולמה - לפעמים עד רזולוציית גן-ילדים של מי אמר למי מה קודם (רק אתמול הם נפגשו בארבע עיניים), ומה היה הצעצוע שהוא באמת רצה (טוב, הוא לא קיבל את משרד הכך וכך).

כשהפוליטיקאי מבטיח דברים ולא מקיים, אנחנו מחייכים בסלחנות (טוב, הוא לא אשם). כשהפוליטיקאי כועס, מתבצר בעלבונו ומתחבא מתחת לשולחן, אנחנו מקבלים את זה (טוב חמוד, נחכה שיעבור לך). כשהוא מתפרץ, צועק ומקלל או סתם עושה פדיחות, אנחנו צוחקים ומעלים את זה לאינטרנט (צפו!). כשהוא שובר את הכלים ורוצה ללכת הביתה, אנחנו מכילים את זה (ונעבור בשידור חי למסיבת העיתונאים) ותמיד משאירים לו פתח חזרה. כשהוא מודיע שהוא רוצה להיות קצת בבית, אנחנו מסבירים את תת המודע שלו (הוא לא הצליח להעביר את הרפורמה, הוא פגוע מאוד). כשהוא פורש ממפלגתו, אנחנו כמו הורים - ישר מחפשים לו חברים חדשים וטובים יותר לשחק איתם (ההערכות המלומדות הן שיעלון יצטרף למפלגתו של יאיר לפיד, ירוץ ברשימה חדשה עם מאוכזבי נתניהו - או שאולי לא זה ולא זה).

הפוליטיקאי הוא הילד של כולנו.

ד. וזה אף פעם לא רק האגו, כמובן. פוליטיקאים לא פורשים רק בגלל שהם ילדים של כולנו, הם פורשים כמו שהכלב מלקק לעצמו: כי הם יכולים. שלא כמו הרוב המכריע של האנשים העובדים, הם יכולים להרשות לעצמם "פסק זמן" באדיבות כספי המסים שלנו והקשרים שנטוו. שלא כמו הרוב המכריע של האנשים העובדים, במקרה של פרישה, הפוליטיקאי הפורש ימצא את עצמו בעמדה נוחה למדי. מיד יופיע לו משהו חדש; תמיד יש לו סיכוי לקבל איזה מינוי בזמן שהוא מלקק את הפצעים ובוחש את חזרתו - דירקטוריון, מנכ"לות, שליחות, מכון מחקר, מלכ"ר, עסקים, לימודים, לובי, הרצאות, רשויות מקומיות, גישור, יו ניים איט. הדלתות מנחשות אותו ונפתחות לו מעצמן בעוד בפני רובנו - בטח ככל שהאדם מתבגר - הן נטרקות.

ה. מצד שני, קצת אמפתיה. חיי הפוליטיקאי הם חיים נוראיים, כל-כך נוראיים שעובדה שרק פוליטיקאים יכולים לחיות אותם, ורק בסביבת פוליטיקאים אחרים. הם התפצלות של האבולוציה ושל שרשרת המזון. מין זן לא מספיק נדיר. כולנו מכירים את המשפט הראשון שאנחנו אומרים על אדם שאינו פוליטיקאי שנכנס לפוליטיקה: "הם יאכלו אותו שם". וכולנו מכירים את החיזיון הפתטי, אפילו הטרגי, של פוליטיקאי מחוץ לפוליטיקה: מתנדנד בין תוכנית בוקר אחת לאחרת, עיניו רעבות, ריקות, פיו ממלמל פרשנויות ותחזיות חסרות ערך.

וזה מה שהבנתי אחרי קריאה וצפייה בלא מעט הודעות פרישה ונטילות פסק זמן: בחיים כאלה, שמציעים מעט מאוד רגעים של נחת, מהווה הודעת הפרישה רגע שיא. בערך כמו חתונה אצל האנשים הרגילים, אבל שונה. הזדמנות חד (לפעמים דו) פעמית לעמוד במרכז, כל העיניים עליך, ולומר את כל אשר על לבך, לפרוק הכול, להציג את עצמך הכי גדול וצודק שאפשר, אנשים מקשיבים לך, ואז לצאת את החדר בבום, להוריד את המסך. זה היום שלך. הם תמיד נראים חגיגיים כל-כך, שלמים ושלווים שלא כרגיל.

אף על פי שהמחיר של להיות, ולו לכמה רגעים, במרכז תשומת הלב הוא ללכת הביתה ולוותר על כל מה שהכי חשוב להם - קרי, עוד תשומת לב - הם משלמים אותו בלב שלם. עד כדי כך הם אנשים משונים.