איבדנו פרופורציות

האיסור על ניגוד עניינים בענייני הגז הטבעי הוא חרב פיפיות מעל המשק

שאול מרידור / צילום: אוריה תדמור
שאול מרידור / צילום: אוריה תדמור

אחת הסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיה הישראלית שוב איננה מעניינת אף אחד. "מונופול הגז המפלצתי" עורר כאן חרדות קיומיות במשך שנה, הוציא לרחוב אלפי מפגינים וסיפק דלק לקמפיין עמוס בחצאי-עובדות ובהגזמות פרועות - המונופול הזה עדיין איתנו. מתווה הגז יוצא לדרך, עוד לפני ששככו הדי מצהלות השמחה ויבשו דמעות האושר שהזילו מתנגדיו, כשטענו שהחלטת בג"ץ קוברת את מתווה הגז לעד.

לא רק מתנגדי המתווה איבדו פרופורציות. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האנרגיה יובל שטייניץ ושרת המשפטים איילת שקד הקימו קול זעקה אחרי פסק הדין, והוציאו את דיבת בג"ץ רעה בארץ ובעולם. "החלטה תמוהה" קרא לה נתניהו; "החלטה עלובה" כינה אותה שטייניץ בראיונות לכלי תקשורת זרים, והזהיר מעצירה מוחלטת של פיתוח מאגרי הגז.

והנה, בתוך חודשיים הופרכו נבואות הזעם. המתווה שודרג, ההתחייבות הבעייתית של המדינה ליזמים בוטלה, וכלום לא קרה. במקום להתקוטט על הקרדיט, נתניהו ושטייניץ היו צריכים לבקש סליחה משופטי בג"ץ.

הבעיה היא שאובדן הפרופורציות בממשל הישראלי חורג מעבר לחוגים הפוליטיים. את השלב האחרון במשא-ומתן על מתווה הגז ניהלו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, ומנכ"ל משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, שאול מרידור.

אחיו של מרידור שותף במשרד עורכי דין, שאחת מלקוחותיו היא חברת נובל אנרג'י. מרידור האח אינו מטפל בענייני נובל, אבל זה הספיק כדי להדביק למרידור המנכ"ל תווית של "קשור לגורמים בעלי כוח במשק הגז", כהגדרת העיתונאית קרן נויבך.

קשר עקיף מסוג כזה מאפשר להכתים כל אדם שגדל במשפחה פעילה בעסקים ובפוליטיקה. מעבר לגילוי נאות, אין מה לעשות כאן. אפילו במשרד המשפטים הבינו שאי-אפשר לאסור על שאול מרידור לעסוק בנושא, אבל חשו שהם חייבים לעשות משהו. לשם כך הומצא פתרון-הכלאיים הבא: מרידור הורשה לעסוק במתווה הגז - בתנאי שיתחייב להגביל את עצמו לטיפול ב"נושאים כלליים ורוחביים הנוגעים ליישום המתווה".

כפי שרואים, ההתחייבות העקומה הזו לא ממש מנעה ממרידור לקחת חלק מרכזי במשא-ומתן, והיא לא מנעה מנויבך לדרוש ממנו שלא לעסוק בנושא בכלל, בגלל "קשריו עם גורמים בעלי כוח במשק הגז".

האיסורים על ניגוד עניינים נועדו לחזק את אמון הציבור במערכת הציבורית, אבל נדמה שהם משיגים בדיוק את ההפך. ניגודי עניינים הפכו לחלק מאובדן הפרופורציות הכללי בדיון הציבורי. הם מספקים ביסוס משפטי לכאורה לכל מי רוצה להכתים את הפקידים ואת נבחרי הציבור. הם הפכו לכלי לשחיקת האמון במוסדות השלטון ולשיתוקם.

פוליטיקאים רבים משתמשים באיסור על ניגוד עניינים כדי להתנער מאחריות. שיא הציניות שייך כנראה לשר ולח"כ חיים כץ. כץ מקורב לאיש העסקים קובי מימון מבעלי מאגר "תמר". היועץ המשפטי של הכנסת לא חשב שזה מונע מכץ להצביע בכנסת בעד אישור מתווה הגז, אבל כץ התעקש להימנע מהצבעה, בתואנה המתחסדת של ניגוד עניינים.

בדרך המתוחכמת הזו הצליח כץ לפעול למען האינטרס העסקי של ידידו מימון, כי אישור מתווה הגז מקדם את פיתוח מאגר "לוויתן", שיתחרה במאגר "תמר" של מימון.

ונזק נוסף שגורם האיסור על ניגוד עניינים הוא לשומרי הסף עצמם. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, הצביע על כך השבוע ב"כנס הורביץ". גרונר הביא כדוגמה את המקרה שבו פסל את עצמו סילבן שלום (אז עדיין שר הפנים) מלחתום על חוק-עזר עירוני המתיר פתיחת עסקים בתל-אביב בשבת, בגלל 8,000 שקל שקיבל כתרומה מבעליו של בית עסק בתל-אביב הפתוח בשבת (יהודה גואטה בעלי רשת המרכולים סופר יודה).

השרה גילה גמליאל התבקשה לחתום על החוק במקום שלום; אך התברר שגם גמליאל קיבלה תרומה מגואטה, אבל בסך 5,000 שקל "בלבד". צמרת הפרקליטות והיועצים המשפטיים דנה והתחבטה שבועות בשאלה הרת-הגורל, עד שהגיעה למסקנה הקפקאית, ש-5,000 שקל - בניגוד ל-8,000 - אינם מהווים ניגוד עניינים המונע חתימה.

אז תגידו, לא איבדנו פרופורציות?