ח"כ עודה קבל על ישראל באו"ם בתיווך הפלסטינים

לח״כ איימן עודה, יו״ר הרשימה המשותפת, יש לב מלא על ישראל, עובדה שאינה מרגשת את הכנסת ואת הציבור היהודי בישראל. לאחר הכל, קובלנות ערביי ישראל - מוצדקות ובלתי מוצדקות - נשמעות מאז קום המדינה.

אך באפריל החליט ח"כ עודה לפרוק את מועקת לבו לפני קהל חדש, אולי אוהד יותר מזה שהוא מורגל בו בכנסת: הקהילייה הבינלאומית. אבל איך עושים זאת? פנייה לאו״ם הייתה עשויה להיות פתרון אידיאלי אלמלא מכשול קטן אחד: ערביי ישראל אינם מדינה, ואין להם זכות עמידה לפני הארגון המכובד הזה. בתושייתו, הגה עודה רעיון: הבה נפנה לאחינו הפלסטינים, שאמנם אינם מדינה, עדיין, אך באו״ם דווקא יש להם נציגות. מדוע שהם לא יסייעו להעלות את סבלם של ערביי ישראל בפורום הזה?

וכך, ב-21 באפריל, שלח עודה לנציגות הפלסטינית באו״ם מכתב ארוך שבו פירט את מצוקות אזרחיה הערביים של ישראל. הוא ביקש מהנציגות להעביר את המכתב למזכ״ל האו״ם, באן קי-מון, בתקווה להעמיד את ערביי ישראל במרכז שיח גלובלי מעל במת הארגון. עודה לא אמר זאת במפורש, אבל אפשר לטעון שהמסר העיקרי של מכתבו הוא שהח״כ, ובמשתמע הרשימה המשותפת שבראשה הוא עומד, מבקשים לראות ברשות הפלסטינית - הגוף שממנו שואבת הנציגות הפלסטינית בניו-יורק את סמכותה - גם רשות ערביי ישראל.

בתמצית, מבקש עודה מהמזכ״ל לשלוח ועדת חקירה לנגב כדי לבדוק את מצב ״אדמות הערבים״ שם, לחקור את מצבם הגרוע של ״התושבים ההיסטוריים״ שם ולוודא שיישמרו זכויותיהם בהתאם לחוק הבינלאומי ואמנות בינלאומיות. מזכ״ל האו״ם דחה באחרונה את בקשת עודה ומסר את תשובתו לשגרירות ישראל באו״ם - ולא לנציגות הפלסטינית, שהעבירה לו בזמנה את המכתב. נראה שבמחווה הזו אותת המזכ״ל, שהוא לא ייתן יד לגחמה של קבוצת אזרחים במדינה מסוימת שמבקשים להחליף מדינה בלי לעבור לאותה מדינה מיוחלת.

שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, גינה בחריפות את פניית ח"כ עודה לאו"ם ופנה ליו"ר הכנסת: "אני מוצא טעם לפגם בכך שח"כ עודה בחר לפנות (לאו"ם) באמצעות הנציג הפלסטיני בארגון. הנציג הזה מתבטא באופן אנטישמי ומפיץ בהתמדה שקרים נגד מדינת ישראל. הצעד שנקט ח"כ עודה מהווה חציית קו אדום".

בכל זאת, המסמך הוא תיעוד היסטורי מעניין של הלך הרוח בקרב ערביי ישראל ושל הזעם שמפעפע בקרב רבים מהם. "מאז הנכבה והקמת ישראל, אנו נתונים לאפליה שיטתית חמורה ולדיכוי שמבוסס על הלאום שלנו", כותב חבר הכנסת. "חיינו תחת משטר צבאי עד 1966, נושלנו מאדמותנו ואנו סובלים מאפליה בקבלת תקציבים ומדיכוי זכויות האזרח האלמנטריות ביותר שלנו. אנו חיים תחת איום מתמיד של טרנספר ושל התקפות אלימות של הרשויות, כמו הטבח בכפר קאסם, ב-1956, ההרג של יום האדמה ב-1976 וההתרחשויות של אוקטובר 2000.

"שיעור העוני בקרב האזרחים הפלסטינים (הישראלים) הוא הגבוה ביותר בישראל", הוא ממשיך. "שני שלישים מהילדים שלנו חיים בעוני. מאז 1948, הקימה ישראל 700 ערים ועיירות חדשות ואף לא אחת מהן היא ערבית (למעט עיירות שנבנו בנגב כדי לרכז בהן את האוכלוסייה הבדואית), והעיירות הערביות שקיימות סובלות ממצוקה חריפה של שטחים, אזורי תעשייה ומרכזי תרבות".

"ההסתה המתמשכת נגדנו באה באחרונה לידי ביטוי בקמפיין שניהל רה"מ נתניהו למען העלאת אחוז החסימה כדי למנוע ייצוג של ערביי ישראל בכנסת, הכרזתו ביום הבחירות שהערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות, הכללות והאשמות בלתי מבוססות שמוטחות בציבור שלם, הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק והצעת חוק שנועדה להעניש חברי-כנסת פלסטיניים", אומר ח"כ עודה. "ולמרות ההסתה המתמשכת הזו, אנו מחויבים ללכת במסלול שונה, מסלול של שותפות יהודית-ערבית שיוביל לדמוקרטיה אמיתית וצדק חברתי לכל".

"(לערביי ישראל) יש מסורת ארוכה של מאבק דמוקרטי עממי נגד הכיבוש ולמען זכויות האדם", מוסיף חבר הכנסת. "המאבק שלנו הוא מאבק של מיעוט לאומי בתוך ישראל - מאבק להכרה, מאבק על התרבות והמודעות שלנו. אנו מנהלים את המאבק הזה כפלסטינים-ישראלים, שרואים את אחיהם ואחיותיהם הפלסטינים משתופפים תחת הכיבוש, וכאזרחים ישראלים שעדים להשפעות השליליות של הכיבוש על החברה הישראלית עצמה".

המחבר שם דגש על מצב הערבים בנגב, שבו "חיים 100 אלף אזרחים ישראליים בלי התשתיות הבסיסיות ביותר: מים זורמים, חשמל, שירותי בריאות, כבישים סלולים ובתי-ספר. האזרחים (הערבים) בנגב חיים בכפרים שהמדינה אינה מכירה בהם, למרות שרובם התקיימו עוד לפני שקמה המדינה, או שהמדינה עצמה העבירה אותם למיקומם הנוכחי".

זה הרקע לקריאתו של ח"כ עודה למזכ"ל או"ם לשלוח ועדת חקירה לנגב. כאמור, הבקשה נדחתה.