כישלון?

בימים אלה הציבור בישראל מונה חמש שנים ל"פריצתה" של המחאה החברתית. מחאה שבעיניי היא סיפור של הצלחה כבירה. הצלחה כבירה? יכול הקורא להרהר ולערער. מה בדיוק השתנה כאן בחמש השנים שחלפו מאז?האם - נעשה יותר קל לגמור את החודש? מחירי הדירות הפסיקו לעלות? מחירי השכירות עמדו במקומם?הפערים ואי-השוויון פחתו? רמת הצדק החברתי השתפרה?המעמד הבינוני שיקם את עצמו?

אז, מדוע, בכל זאת, אף שהתשובות לשאלות הנ"ל לא חיוביות, אפשר להגדיר את המחאה החברתית כהצלחה גדולה?

נזכיר, כי מה שהתחיל כ"מחאת הקוטג'" והמשיך במחאת הדיור - ובשמותיה האחרים "מחאת רוטשילד", "מחאת האוהלים" - פרש כנפיים הרבה יותר רחבות, והפך להיות "המחאה החברתית" הגדולה. קודם כול, כי כל השיח בציבוריות הישראלית השתנה. השיח הזה חדר לתקשורת ולכנסת, עם כניסתם של צעירים מראשי המחאה לכנסת, ועם מעורבות גדלה והולכת של הציבור היותר רחב בתהליך קבלת ההחלטות באותם נושאים שישפיעו עליו היום, מחר ובעתיד הרחוק יותר.

הציבור גילה, שלא די לשבת בבית ו"לקטר" בשיחות סלון, אלא שיש לו כוח להשפיע ולשנות, ושאסור לקבל את מה שמוכתב לו ע"י השלטון כקביעה שאין לערער עליה. יותר מזה, המחאה החברתית לא הגיעה (למעט חריגים) לכלל אלימות, והתנהלה ברובה במסגרת דמוקרטית, מכבדת חוק.

עובדה, הציבור הישראלי ער היום הרבה יותר ממה שהיה ערב המחאה החברתית לבדיקת עלויות ולהשוואת מחירים. האם מישהו חושב שהורדות מחירי המים והחשמל היו מתאפשרות בעוצמה הזו אלמלא המחאה החברתית? האם מישהו חושב שהעובדה שמדד המחירים לצרכן, הכולל את הדיור, עלה בחמש שנים בכ-2% בלבד, היא מקרית? נכון, חלק מזה נובע גם מהשפעות אקסוגניות, אבל בעיקר מהשפעות פנימיות.

והנה עוד שאלות - שהתשובות עליהן ברורות: האם - העלאת שכר המינימום הייתה מתאפשרת ללא המחאה החברתית? העלאת שכר החיילים הייתה מתאפשרת ללא המחאה החברתית?

האם שכר הבכירים לא היה ממשיך לנסוק באין מפריע? ומה עם חינוך חינם לילדים בגילאי שלוש-ארבע? האם החוק בהקשר לאנשים בעלי מוגבלות היה מגיח לאוויר העולם? מתווה הגז היה מגיע למקום שאליו הגיע, אלמלא מעורבות ומאבק עקבי של חלק מהתקשורת והציבור? מפלגתו של יאיר לפיד, "יש עתיד" הייתה מגיעה לאן שהגיעה? מפלגתו של כחלון, "כולנו", הייתה זוכה לעשרה מנדטים בבחירות?

אי-אפשר להשוות את התודעה האישית והציבורית של היום, לעומת זו ששררה כאן לפני חמש שנים, גם ברמת הצרכנים וגם ברמת המגזר העסקי. הצרכן בודק היום מחירים, והנהלות של חברות עסקיות שוקלות כל מהלך עסקי, בוודאי כאשר מדובר במהלך של העלאת מחיר, במונחים של תגובת הצרכן, הציבור והתקשורת. חברות רבות נרתעות מצעדים שבעבר היו מתקבלים כמעט בקלות ראש (ע"ע העלאת מחירי הקוטג').

חלק מהתהליך הזה של מודעות צרכנית-חברתית גוברת, הסתייע בכלים טכנולוגיים שנעשים יותר ויותר נגישים לקבוצות גדולות באוכלוסייה, כדוגמת הפייסבוק, שמאפשרים תגובה מיידית והשגת אפקט מצטבר של קול ההמון "כקול שדי". כי הציבור יצא מאדישותו הכרונית ועבר מדיבורים למעשים. כל אלה הם הישגים, קבלות, שבאו בזכות המחאה החברתית.

נכון, עדיין לא הכול הסתדר כאן מאז פרוץ המחאה החברתית. המונופולים נותרו במקומם, אם כי עם "תזוזה" קלה בנושא; הריכוזיות בענפי משק שונים עדיין לא השתנתה מספיק לטובה, ומה שהרבה יותר מורגש ורגיש לציבור בישראל - מחירי הדירות לא פוסקים מלעלות.

אבל, גם השיפורים האלה יגיעו. אי אפשר לצפות שחמש שנים יעשו את העבודה בכל החזיתות. ישנם תהליכים שלוקחים זמן. שר האוצר, משה כחלון, הוא הראשון ש"תפס את השור בקרניו", ואני מאמין שמאמציו יוכתרו בהצלחה. הפחתת מחירי הדיור היא תהליך, וכאשר המטרה תושג, היא תושג באופן שיפתיע את כל רואי השחורות.

עם זאת, ראוי שנביא גם כמה היבטים לאיזון. בכמה הקשרים, המחאה החברתית הלכה רחוק מדי ואיבדה את האיזון.

מה יהיה השלב הבא במחאה החברתית?

מחאה חברתית לעולם אינה מסתיימת. היא לובשת ופושטת צורה. לעיתים נדמה, לפרק זמן מסוים, שקולה נדם ואז היא מתעוררת. זה מובנה בכל חברה, והיא סימן היכר לחיותה.

התנהלות בלתי מתלהמת היא חיונית להצלחה. אפשר להצליח גם באלימות, או לחלופין בחקיקה פופוליסטית, אבל אז ההישגים מתבררים ברבות הימים כבני חלוף, והחברה חוזרת למקום גרוע משהייתה בו קודם לכן.

האחריות מוטלת על הכול: על הציבור, על התקשורת, על ההנהגה, כנסת ישראל, הרגולטורים למיניהם ועל המגזר העסקי.

המגזר העסקי מוצא עצמו בשנים האחרונות מותקף ע"י מקהלה משולבת של הציבור, התקשורת, הכנסת והרגולטורים. פעם אחת זה בגלל שכר הבכירים, פעם אחרת זה בגלל העלאות מחירים, פעם שלישית זה בגלל יחס מזלזל כלפי הלקוחות, ופעם רביעית, סתם מטעמים פופוליסטיים שנועדו לקדם את המבקרים.

מבחינה זאת, האחריות המוטלת על המגזר העסקי היא לא להתגונן נקודתית נגד האשמה כזו או אחרת, בין שהיא נכונה ובין שלא, אלא לעשות מהלך כולל של שינוי השיח הפנימי שלו, והקרנתו החוצה. לא מדובר במהלך שנועד לתיקון קוסמטי, רק כדי להיראות ולהיתפס טוב יותר בעיני הציבור, אלא במהלך נכון גם ברמה העסקית וגם ברמה הערכית.

בימים אלה אני מוביל יחד עם כמה אנשי-עסקים המצויים בצמתים חשובים במשק, ובמגוון של תחומים, מהלך של "קפיטליזם קשוב", כזה שאינו מסתגר בתוך עצמו ודואג רק לאינטרסים של בעלי החברות ו/או נושאי המשרה הבכירים ביותר, אלא של כל בעלי-העניין - עובדים, לקוחות, ספקים והציבור בכללותו.

אני מצפה שאנשים טובים - בתקשורת, בכנסת, בממשל ובציבור - ייענו לאתגר הזה מצידם, ולא ייתנו ידם לפופוליזם ריק ורקוב שיביא את כולנו למחוזות אחרים.

■ הכותב הוא מבעלי מיטב דש.