אהבה היא מחלת נפש? איך מחלימים מלב שבור

החברים המאוהבים שלכם נראים כאילו איבדו את שפיותם? חוקרת המוח ד"ר לוסי בראון טוענת כי יש סיבות אבולוציוניות למאפייני השיגעון של ההתאהבות, ויש לה גם כמה המלצות איך נגמלים ממושא האהבה

פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין/צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין/צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

כולם מכירים אותו, את האדם ש"נפל" באהבה חזק כל כך עד שתפיסת המציאות שלו השתבשה עליו: הוא אובססיבי כלפי מושא האהבה, מטריד את הסביבה בשיחות בלתי פוסקות על מושא אהבתו, נתון להתקפי חרדה חמורים מחשש לפרידה או דחייה, שוגה באשליות ביחס לבן הזוג והקשר או מדוכא עד אובדן טעם החיים משום שהאהבה אינה הדדית. רובנו מכירים את האדם הזה ממש מקרוב כי בשלב מסוים הוא היה אנחנו.

בתרבות הפופולרית יש קשר חזק בין אהבה לשיגעון, ולאחרונה גם הספרות המחקרית החלה לעסוק שוב בנושא. בינתיים, הממצאים מראים שבהתאהבות מטבעה יש רכיבים של ניתוק מהמציאות, של מצב תודעה חלופי, של התמכרות. אך מדוע אנחנו בנויים כך? מהו אותו רכיב באהבה שגורם מצד אחד לאופוריה הייחודית לה ומצד אחר עלול להוריד את האוהבים מן הפסים?

אהבה לא קשורה לצורך להתרבות

"אהבה היא דבר די שפוי, רוב הזמן", אומרת בראיון ל"גלובס" ד"ר לוסי בראון, חוקרת מוח המתמקדת בנוירוביולוגיה של האהבה. "היא עלולה להתבטא באופן שנראה כמחלת נפש, אך יש סיבות אבולוציוניות שבגללן אנחנו מתאהבים דווקא כך".

ד"ר בראון, מבית הספר לרפואה אלברט אינשטיין בניו-יורק, היא שותפה למחקר של האנתרופולוגית פרופ' הלן פישר ממכון קינסי, שהתפרסמה בהרצאותיה על התמכרות באהבה. יחד הן מפעילות את האתר Anatomy of Love, שנועד להנגיש לאדם מן היישוב את הידע המחקרי הקיים על אהבה, ובמיוחד על הנוירוביולוגיה של אהבה.

"אהבה רומנטית אכן נתפסת בעיני אנשים רבים כמצב תודעה חלופי", אומרת ד"ר בראון. "יש מי שחווים זאת כאופוריה רצויה, אך יש מי שלא אוהב את השלב הראשון הזה, והוא יגיד 'איבדתי שליטה'. במחקרים שלנו אנחנו מעבירים את האוהבים הטריים בדיקת MRI ובוחנים את פעילות המוח שלהם. זיהינו כמה מנגנונים המשתתפים באהבה רומנטית. למשל, ראינו אצל הנאהבים פעילות של מערכת התגמול החיובי הבסיסית, אותה מערכת שמפעילה אותנו למצוא מים ומזון, ועליה רוכבות כל ההתמכרויות לסמים מלאכותיים.

"נראה שמבחינת המוח, אהבה היא צורך לא פחות חשוב ממים וממזון. ואם זה כך, פתאום פחות מפליא לראות שמישהו נוסע לחו"ל בשביל לבלות יום בחברת בן הזוג או לשמוע שהמלך אדוארד ויתר בשביל זה על המלוכה. לא פלא שאנשים הופכים אובססיבים למושא האהבה, הרי גם אם לא תהיה אובססיבי למים כשאתה צמא, לבסוף תמות".

- אבל אנשים שורדים גם בלי בן זוג, בניגוד למים.

"ודאי, אפילו שורדים היטב. אלא שברגע שהמנגנון הזה מופעל, קשה לכבות אותו".

מבחינה אבולוציונית, אפשר להבין מדוע לבני אדם יש יצר עז להתרבות, כלומר יצר מיני, אך לטענת בראון ופישר, מקור הצורך להתאהב הוא בכלל אחר לגמרי. "השאלה מדוע זה טוב מבחינה אבולוציונית היא אחת השאלות הגדולות ששאלנו את עצמנו", אומרת ד"ר בראון, "וזו כרגע ההשערה שלנו: לבני אדם אין 'עדר' במובן המסורתי, אך מתוך מערכות הזוגיות העוצמתיות הללו נוצרות משפחות חדשות ודרך עוד התאהבויות נוצרים קשרים בין משפחות, ומתוך הקשרים הללו בעצם נוצר המארג של החברה. המבנה החברתי של משפחות-משפחות הוביל את משפחת האדם להצלחה שלנו כזן.כיוון שהחברה היא דבר חשוב, והחיבור בין אנשים הוא דבר מסובך, נוצר בנו מנגנון שמוביל לכך שלא נוותר על זה כל כך מהר, גם אם יש קשיים".

איך ניתן לדעת שאהבה היא עניין שונה מיצר מיני? ד"ר בראון מציעה לקחת כדוגמה את הברבורים. הם חיות מונוגמיות, כמו בני האדם ועוד 3% מבעלי החיים, אבל הנה משהו שלא רבים יודעים: ברבורים רבים הם "ממזרים", כלומר בן הזוג של הברבורה לעתים קרובות אינו האב הביולוגי של הברבורונים שלה. ד"ר בראון רואה בכך עוד עדות בטבע למקרה שבו לחיבור של זכר ונקבה לזוג יש כנראה משמעות אחרת שאינה מינית. בעוד שמשיכה מינית נועדה לרבייה, אהבה נועדה לצרכים חברתיים.

עם זאת, אומרת ד"ר בראון, "לא ברור אם האבולוציה תכננה את בני האדם להיות מונוגמיים או 'מונוגמיים סריאליים', כלומר להיכנס ולצאת ממערכות יחסים עוצמתיות של כמה שנים כל אחת. אנחנו רק יודעים שבתרבות של ימינו, רוב בני האדם מעוניינים לשמר מערכות יחסים לאורך זמן, וניתן לעשות זאת על ידי כך שחווים חויות חדשות יחד. כך מעוררים את מנגנון התגמול".

מחקרי ה-MRI של בראון ופישר הצביעו על מנגנון נוסף שפועל בזמן ההתאהבות: דיכוי החלק במוח האחראי על שיפוטיות. "כולנו כל הזמן שיפוטיים כלפי אנשים סביבנו וכלפי עצמנו", אומרת ד"ר בראון, "אך נאהבים מאבדים חלק מיכולת השיפוט שלהם". לכן אולי נדמה שהם פחות מציאותיים.

על פי בראון, המנגנון הזה עוזר להתעלם מהתכונות השליליות של בן הזוג בתחילת הקשר, כך שנוכל לסבול אותו ולדמיין זוגיות חיובית איתו, אף שלרוב בני האדם יש גם תכונות מעצבנות. "לרוב, זהו מצב זמני, אבל אצל זוגות שמערכת היחסים שלהם טובה גם אחרי ארבע שנים ומעלה, אזורי השיפוט ממשיכים להיות מדוכאים".

- אחרי השלב האופורי המוח חוזר לקדמותו? ל"רציונליות"?

"נכון. ברוב מערכות היחסים, אחרי 15-30 חודשים המערכות במוח שאחראיות על ההתאהבות ה'מטורפת' נרגעות. נכנסות במקומן לפעולה מערכות אחרות שקשורות לאינטימיות ושייכות. לפעמים המנגנונים החדשים לא נכנסים לפעולה, או שהם חלשים מכדי לעמוד בהתאהבות אופורית חדשה שנכנסת לתמונה".

- היית מציעה לאנשים לא לגעת ב"סם האהבה", כדי לא להתמכר?

"בניגוד להתמכרויות אחרות, אהבה יכולה להביא לנו בסך הכול הרבה מאוד כיף ושמחה חריגה. נכון, אנשים מאוהבים לא תמיד נראים שמחים, אלא חרדתיים ועצבניים, אולם אני חושבת שזו מהמורה בדרך לפרס הגדול שהוא זוגיות טובה, וזה דבר חיובי בסך הכול. זה ההבדל בין גורמים טבעיים שמפעילים את מנגנון התגמול החיובי (ההתמכרות) לבין חומרים זרים שרוכבים על המנגנון הזה".

עוד אובססיה בדרך לספר מחלות הנפש?

ד"ר בראון רואה באהבה שיגעון חיובי בסך הכול, אך יש גם דיעות אחרות. קבוצה של חוקרים בראשות ד"ר אלברט ואקין, מאוניברסיטת Sacred Heart, מבחינים בין אהבה רגילה לבין רגש עוצמתי ומטלטל יותר, שהם מכנים Limeric love או Limerence ורואים בו מחלת נפש. ולראיה: אהבה כזאת גורמת חוסר תפקוד וסבל.

שלושה מאפיינים יש למצב הנפשי של limerence: מחשבות ופנטזיות טורדניות, חרדה אדירה מפני דחייה ותקווה, לעתים בלתי מבוססת. ד"ר ואקין תיאר זאת כך באחד ממאמריו בנושא: "על רקע חוסר ודאות במערכת יחסים (או במצב שעשוי להתפתח למערכת יחסים), האוהב הופך רגיש מאוד לכל סימן מצד הנאהב ומתאים את התנהגותו לכל פידבק זעיר מצדו. ככל שחוסר הוודאות נמשך, הרגישות לסימנים גוברת.

"האוהב מנתח כל חלקיק בתגובת הנאהב, עד כדי חשיבה טורדנית ואובססיבית, וכדי לקבל עוד סימנים חיוביים, הוא חותר למגע בלתי פוסק עם הנאהב. בשלב הזה האוהב חש שהוא מתקשה לשלוט בהתנהגותו ובמחשבותיו. מצב רוחו הופך תלוי בתגובת הנאהב ונע בין אקסטזה לדיכאון וחרדה אדירים. ייתכן שבשלב זה האוהב ירצה להפסיק את המחשבות ואולי אף לנתק את הקשר, אך כיוון שלימרנס אינה בחירה, הוא עלול שלא להצליח בכך ולחוות תחושות חריפות של חוסר אונים. האובססיה אף עלולה לנתק אותו מהחיים הרגילים שלו. הניסיון התמידי להתאים את התנהגותו לפידבקים של הנאהב כך שיהיה ראוי לאהבתו, עלולים לפגום בכישורים החברתיים שלו ולנתק אותו חברתית".

מבחינת ד"ר ואקין, "המטרה היא שחולי ה-limerence יקבלו אבחון, פרוגנוזה וטיפול", כפי שכתב. לצד חוקרים אחרים הוא פעל להכיר בתופעה כמחלת נפש ב"תנ"ך" של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, ספר ה-DSM. לו זה היה קורה, ייתכן שהיינו רואים גל של פיתוח תרופות פסיכיאטריות לבעיה, והלוקים באהבה היו זוכים להכרה בנכות והחזר ביטוחי. בינתיים, הוועדה שקובעת אילו מחלות ייכנסו לספר החליטה שאין מספיק ראיות כדי לראות בתופעה מחלה, אבל ד"ר ואקין וחבורתו עוד לא אמרו את המילה האחרונה.

ד"ר ואקין אינו חוקר מוח, אך מציע את ההסבר הזה לתופעה: בגלל השילוב של חוסר ודאות ותקווה המאפיינים מערכות יחסים מסוימות, המוח כל הזמן חווה מצב של התחלת קשר ולא מצליח להתקדם מעבר לשלב ההתאהבות האופורית. הוא "נתקע" שם וכבר אינו מסוגל לחזור לקדמותו.

האם limerence איננו פשוט אובססיה שבמקרה התבייתה על מושא אהבה, במקום על רחיצת ידיים למשל? לדברי ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית המתמחה בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, יש קווי דמיון בין סוגי האובססיות, אך יש גם הבדלים. "האובססיה נתפסת על ידי הסובל ממנה כמחשבה משונה שנכפה עליו לחשוב אותה שוב ושוב. באהבה אובססיבית המחשבה כלל אינה נחווית כזרה לאדם - המחשבות על האהוב נחוות כהגיוניות לו, והוא חש שהוא מבין את מקורן.

"מעבר לכך, בעוד שבאובססיה בהגדרתה הקלינית האדם חושב על משהו מחריד שהוא אינו רוצה שיהיה במודעות שלו, באהבה אובססיבית התחושה היא שהאהוב רצוי וחסר. אף שיש רצון להרגיע את הכמיהה הבלתי פוסקת, יש מידה של התענגות על מחשבות האהבה, שאינה קיימת בחשיבה אובססיבית בהגדרתה הקלינית, ולעתים אף יש תחושה שהחשיבה הבלתי פוסקת תוביל למסקנה שתסייע להחזיר אותו. ההבדל ניכר גם בכך שבעוד מטופל אובססיבי משתדל להסתיר את האובססיה מאחרים, האוהב האובססיבי מרבה לשתף את האחרים במחשבותיו ולדרוש בעצתם".

כך או כך, limerence יכול להתקיים בתוך מערכת יחסים רומנטית או מחוץ לה, והוא יכול לשרוד גם שנים אחרי שמערכת היחסים נגמרה. ד"ר דורותי טנוב, החוקרת שטבעה את המונח בשנות ה-80, העריכה שקשרים זוגיים רבים מתאפיינים בכך שאחד מבני הזוג הוא לימרי, כלומר תקוע לאורך שנים בין אי ודאות לתקווה.

ד"ר ואקין מציין שלימרנס תוקף נשים וגברים כאחד, בכל הגילים ומכל שכבות האוכלוסיה. יש אנשים שיחוו את התופעה בכל מערכת יחסים, אך עבור רוב הנחקרים מדובר באירוע חד-פעמי, שאין לו השלכות על היכולת לנהל מערכת יחסים "נורמלית" בהמשך.

משחזרים אהבות קודמות

אז מתי ניפול ל-limerence נוסח ד"ר ואקין ומתי נחווה אהבה קצת משוגעת אבל חיננית בסגנון ד"ר בראון? ראובן טוענת כי דפוסי העבר הם מכריעים בשאלה במי נתאהב. "התנהגות בוגרת קשורה קשר עמוק לתדפיסים פנימיים של יחסים מוקדמים, שאותם אנחנו חוזרים ומשחזרים", היא אומרת. "בחירת בני הזוג מובנת כניסיון לחזור ולממש, אולי לתקן, משהו אבוד בקשר המופנם בנפש'נו".

ראובן, מחברת הספר "המכתב", שעוסק באהבה בין פסיכולוגית למטופל, מוסיפה כי "אחת התופעות המוכרות מאז ראשית הפסיכואנליזה היא אהבת העברה, transference love. המטופלת משוכנעת שהיא מאוהבת במטפל, המטפל סבור שמדובר בחזרה על דפוס קשר מוקדם. זהו מצב מסוכן ורב אתגרים בטיפול, משום שהמטפל מהלך על חבל דק: הוא מנסה ליצור מרחב שבו אפשר להתבונן באהבת המטופל, משום שהיא כלי רב ערך בהכרת דפוס יחסיו המוקדמים, ובו בזמן עליו להימנע מקריסה הרסנית למימוש האהבה".

ד"ר בראון מודה שאת השאלה מה קובע במי נתאהב היא ופישר עדיין לא פענחו לגמרי. "זה כנראה קשור בהתאמה גנטית, איזושהי התאמה אישיותית וגם דפוסים שלמדנו מן העבר", היא אומרת ומוסיפה שקיים דבר כזה אהבה ממבט ראשון. "זה משהו שלא פענחנו עדיין, והוא כנראה קשור להתאמה גנטית או אישיותית, אבל אהבה ממבט ראשון אינה שקר, או גרועה יותר ממערכות יחסים שהתפתחו לאט יותר. אם זה קורה לשני הצדדים - אני בעד".

למחוק את האקס: איך מחלימים מלב שבור?

במקרי קיצון, לב שבור עלול להוביל לדיכאון קליני ואפילו להתאבדות, ופרידה בנסיבות דרמטיות עשויה להיחוות כטראומה, אבל גם במקרים קשים פחות פרידה כרוכה בייסורים. "כאב לב זה אחד הדברים הכי כואבים שאנשים עוברים", אומרת ד"ר בראון. איך מתגברים עליו? הטיפול האידיאלי הוא הימנעות מוחלטת ממושא האהבה והחלפה שלו בגרויים חדשים, היא אומרת.

אבל קל להגיד וקשה לעשות. "כל חיזוק של הגירוי הממכר, אפילו אם רק רואים את האדם הזה ואפילו אם המפגש לא מוצלח, פשוט מוביל לאופוריה גדולה כל כך, עד שקשה להילחם בזה", אומרת ד"ר בראון. "אולם ראינו שהפעילות במוח המשויכת לרכיב האובססיבי של האהבה פוחתת כאשר יש אפס מגע ותקשורת לאורך זמן".

זוהי גם עצתו של ד"ר ואקין. על פי המחקרים שלו, בהיעדר כל קשר, ה"החלמה" המלאה מ-limerence חריף יכולה לקחת 3-5 שנים. לפעמים אין החלמה והלימרנס מועבר לאובייקט אחר. "כיוון שמנגנון ההתמכרות למושא האהבה הוא כל כך בסיסי, קשה מאוד להתמודד עמו ואנחנו חייבים לגלות חמלה כלפי חוסר השליטה הזה אצל עצמנו וסביבתנו", אומרת ד"ר בראון. "אבל אם אנשים לומדים ומבינים שזה מנגנון של הטבע, שגורם לך לשמר מערכת יחסים גרועה או להמשיך לרדוף אחרי מישהו שדחה אותך, הם אולי יכולים לתפוס איזשהו מרחק מהעניין ולהבין שהמשיכה שלהם לאדם היא לא רק בגלל שהוא באמת כזה מדהים וחסר תחליף". ניתן להיעזר גם בטיפול ביהביוריסטי קוגניטיבי, שנמצא כיעיל בהפחתת מחשבות טורדניות".

מחיקה מוחלטת של האקס היא דבר מסובך מאוד לביצוע בעידן המקושר שלנו, ולכן פייסבוק הודיעו לאחרונה על אפליקציה מיוחדת בשם "Take a break", שמאפשרת למחוק כל אזכור של אדם מסוים מהרשת החברתית שלכם. כעת, בכל פעם שאתם משנים את סטטוס מערכת היחסים שלכם ל"רווק/ה", פייסבוק יציע "לקחת הפסקה", ואז לא תראו את רוב הפוסטים שהאקס מעלה, הוא לא יוכל לראות את שלכם, שמו לא יופיע באופן אוטומטי כשאתם מקלידים את האות הראשונה, תמונות שהוא נמצא בהן לא יועלו כזיכרונות משמחים, וכן הלאה.

"הבעיה העיקרית בגמילה מאהוב", אומרת ד"ר בראון, "היא שבזמן מערכת היחסים לרוב שילבת את האהבה בכל חלק בחיים שלך, וכל החוויות שלך ואפילו הזהות שלך קשורים בה. כדי להיגמל צריך לבנות חוויות חדשות, ליצור עצמי חדש, ללמוד מחדש איך לחיות בלעדיהם. אז אפשר להתחיל לרוץ, ללמוד שפה חדשה, לראות סרטים מז'אנר שונה. אלה דברים שקשה לעשות במצב של דיכאון אחרי פרידה, אבל זה מה שכדאי לעשות. אפשר אפילו לנסוע למדינה חדשה. זה לא רק יצמצם את המגע עם האקס, אלא גם יכריח אתכם לעבור חוויות חדשות ולבנות זהות חדשה, וזה המפתח המוביל לגמילה".

היא מוסיפה כי מדובר בתהליך של אבל לכל דבר. "איבדת זמן, מאמץ, שמחה פוטנציאלית, אז חשוב להתאבל על זה. אבל לא יותר מדי".

צרו איתנו קשר *5988