"לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות קוטנר. חיפשתי משהו אחר"

בספר האקורדים של מתי כספי כתוב משפט פשוט עם עומק אינסופי: "אי אפשר להגיד לצ'יפס - נו". משה בונן, שניגן את האקורדים האלה, בדבקות דתית כמעט, גם בתקופה שבה היה שדר בכיר בגל"צ ובגלגל"צ, החליף את יואב קוטנר ב"מוזיקת היום" והגיש את "המקור", הפך את המשפט של כספי למוטו. כמו הצ'יפס, גם בונן, שמתגורר בתשע השנים האחרונות בניו יורק, צריך היה את הזמן שלו כדי להבשיל כמוזיקאי ולאסוף את שירי האלבום הראשון שלו שייצא בנובמבר הקרוב. את השירים האחרונים הוא מקליט בימים אלה ממש, דווקא כאן, בתל אביב, מבחירה מודעת, וגם את ההופעה הראשונה שלו עם שירי האלבום שהתקיימה בתחילת השבוע, בחר לעשות פה ולא בתפוח הגדול.

"הייתי מוזיקלי תמיד", הוא אומר בקולו הרדיופוני, שזורק אותי אחורה בזמן, לימים שבהם עשה את הספירה לאחור של שירי "המצעד" בתחנה הצבאית, "אבל לא ידעתי שאני רוצה לשיר. הייתי צריך להרגיש שזה נכון לי".

ראיינת את המוזיקאים הגדולים בישראל, שסיפרו לך על הקושי בתחום. זה לא הרתיע אותך?

"רק עשה חשק. כשאתה שדרן רדיו, שלא מודה בזה בקול רם, אבל מרגיש שאולי התגלגל לתחום התקשורת במקרה והתקדם כי משהו עבד טוב, ואתה רואה את האמנים האלה, עם התשוקה, זה עושה לך משהו".

מעורר קינאה?

"לא. איחלתי את זה לעצמי. אני מאמין שדברים יקרו איך שהם צריכים לקרות".

הופעת השבוע עם אלי מגן, נגן בס, חבר בפילהרמונית ומי שהיה חבר בלהקת "אחרית הימים" ובסיבוב השני של "החלונות הגבוהים". קודם אתה מופיע ורק אחר כך מוציא את האלבום?

"אין סדר נכון בדברים האלה. אני מקליט מהקיץ הקודם, ובנובמבר שעבר הוצאתי את הסינגל הראשון, 'שוב' ואני מארח את מגן, פיטר רוט ומשה לוי".

כתבת שיר על אריק איינשטיין. הייתם בקשר?

"החורף שבו הוא נפטר היה קשה בניו יורק והשיר הוא שיר געגוע אליו. הכרנו דרך פיטר רוט בזמנו וכשגרתי בארץ היינו בקשר מאוד טוב, עשינו תוכניות לרדיו ודיברנו הרבה. דווקא לפני שנפטר לא היינו בקשר כמה חודשים, אבל יש לו מקום גדול בלב ובאלבום".

למה ניו יורק? היית שדרן מצליח בארץ עם דרך סלולה לאן שרק תרצה.

"מכרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד שם. שרדתי שני סמסטרים במדיה ובמוזיקולוגיה, ופרשתי. תראי, הלך לי קלף טוב ברדיו. בגיל 20 החלפתי את קוטנר ב'מוזיקה היום' ו'המקום' שנחשבה אז חתרנית, בגיל 22 ראיינתי את שלמה ארצי, שלום חנוך ואיינשטיין. גל"צ היא מסלול מהיר לתקשורת, אבל לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות קוטנר. חיפשתי משהו אחר, גם לא ישר חשבתי שאני רוצה להיות זמר, כי ראיתי הרבה אמנים עולים ומתרסקים, אבל הייתי מנגן על הפסנתר הישן באולפן א' ובכל פעם שהיה חסר נגן באחד ההרכבים שבאו לשיר אצלנו, מיד התנדבתי להחליף אותו".

קצבת לעצמך זמן בארצות הברית?

"ארבע שנים, למרות שהצבת גבולות לא ממש עובדת טוב אצלי. בינתיים הכרתי את אשתי, אלינור, בת להורים ישראלים ופתחתי חברה למוזיקה ישראלית. הופעתי במועדונים עם 'מאחורי השירים', שרתי קאברים עבריים עם הסיפורים שאספתי בגל"צ, מולי ישב קהל מתגעגע ששתה אותם בשקיקה. ארגנתי מסיבות לארגונים גדולים, ל-5,000 איש".

בסגנון עינת שרוף?

"אף פעם לא עשיתי שירה בציבור. תמיד אני לבד על הבמה עם הסיפורים. הבאתי לשם את נורית גלרון, יוני רכטר, דני רובס, וניגנו יחד. להלחנה בטלוויזיה איכשהו התגלגלתי דרך מיכה ריס, איש מיתוג, שמיתג את ערוצים 2, 10, 5. הכרתי אותו דרך ירון וילנסקי מגל"צ, הפכנו לידידים והוא אמר, אני צריך מוזיקאי שילחין לי פרסומות. הצעתי את עצמי ובהמשך הוא ביקש ממני לעזור לו בניהול. הקמנו את 'פלייניג משין' וגיליתי שיש לי חוש עסקי. עשינו פרויקטים של מיתוג יחד, כשהייתי אחראי על ההלחנה ומיכה על המיתוג. מאז אני מריץ, מנהל ומלווה פרויקטים משלב החוזה, דרך ניהול הפרויקט".

אז רצית להיות זמר, והפכת לאיש עסקים.

"כשנכנסתי למוזיקה גיליתי שכדי שדברים יזוזו, יש כל-כך הרבה דברים לעשות כשנגמרות ההקלטות. אם לא ישמעו את השירים, אז בשביל מה יצרת אותם? צריך לעשות בשבילם את הכי טוב. אני לא אלך לריאליטי כדי להשיג חשיפה, אלא אעבור את הדרך הסיזיפית והיומיומית, הכרוכה בללמוד לייצר לעצמך עבודה ולהביא פרנסה הביתה. לחכות למוזה, למשל, זה מאוד רומנטי, אבל אם יש לי בוקר פנוי, אני אשב ואנסה ליצור שיר טוב, כי זו עבודה".

יש לך בכלל ראש למוזיקה אחרי יום במשרד?

"אני עובד מאוד קשה בשתי יבשות ובשני עולמות. אני סמנכ"ל בחברת מיתוג ולמזלי, בגלל שהשותף שלי אמן בעצמו, אנחנו מבינים אחד את השני ומה שנינו צריכים בשביל הנשמה. מיכה, שהוא מעצב מוכשר ואיש קריאייטיב יוצא דופן, עיצב עטיפות תקליטים כי חש צורך אמנותי".

קצת מוזר שאתה חי באמריקה ושר בעברית.

"אני לא מסוגל לבטא את עצמי באנגלית באותה צורה כמו בעברית. אני עובד באנגלית, אבל הלב שלי מדבר עברית, זה לא נשלט. יכולתי אולי לעשות משהו מלאכותי, אבל מוזיקה באה מהמקום הכי אותנטי שיש".

אתה מייעד את הקריירה המוזיקלית שלך לישראל. תנהל אותה בשלט רחוק?

"אני לא יודע. זה יצריך אותי לבוא לכאן יותר. בינתיים אין לנו ילדים ואלינור סמנכ"לית שיווק בחברת צעצועים גדולה, ובתור ילדה הייתה פה חודשיים בקיץ כל שנה. שנינו מאוד אוהבים את שינויי האווירה האלה, יש לנו גם את זה וגם את זה. אנחנו אוהבים את ניו יורק ואת תל אביב, אני אפילו אוהב את ניו יורק יותר מאלינור, למרות שהיא נולדה וגדלה שם. אנשים עובדים היום מכל מקום בעולם, אפשר לעשות ראיונות רדיופוניים בווטסאפ. זה רק אומר שאצטרך לקום בלילה, אבל זה אימון טוב לילדים שיבואו".

נכנסת כבר לפלייליסט של גלגל"צ?

"עוד לא".

לא ניסית ללחוץ, להפעיל קשרים בתחנה?

"מי רוצה שהשירים שלו יכנסו בפרוטקציה? זה שהייתי שם לא אומר דבר על האיכות שלי כמוזיקאי. אני צריך להיות מקצועי והכי טוב שיש".

קיומה של התחנה מתנדנד בימים אלה.

"גל"צ היא בשר מבשרי, אבל אני לא מעודכן מספיק כדי להגיב על זה נקודתית".

וכללית?

"בשבילי התחנה הייתה בית ספר לחופש, לעשייה, ליצירתיות, להביא את רעב הילדות של גיל 18, לא לישון לילות שלמים, ללכת לאן שאומרים לך ללכת בשמחה, ואם משהו מהניצוץ הזה נעלם והחופש הטוטלי הזה נעלם, זה עצוב. אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה, אבל מפקדי התחנה מעולם לא התערבו בתכנים".

אתה עוקב אחרי מה שקורה פה?

"אני לא יודע מה קורה כל שעה בחדשות, אבל מעודכן מוזיקלית. אני שומע מחברים שזה לא המקום שעזבתי לפני תשע שנים, שקשה לסגור פה את החודש ולעשות מוזיקה, ואף על פי כן, אני בוחר לעשות אותה פה".