העליון: ביה"ח שלא ביטח אחריות מקצועית לרופאים - התרשל

ביטוח אחריות מקצועית נועד לספק כיסוי במקרים של נזקי גוף, רכוש או נזק כספי לצד ג' מצד בעלי מקצוע, בין השאר רופאים ■ כשהמוסד שבו מועסק הרופא לא מוודא שאכן קיים ביטוח כזה - כולם ניזוקים

רופאים / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ
רופאים / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ

מטרתו של ביטוח אחריות מקצועית לספק כיסוי ביטוחי במקרים כגון נזק לגופו, לרכושו או לחלופין נזק כספי שנגרם לצד ג', עקב כך שהמבוטח (בעל מקצוע כלשהו כגון רופא, עורך דין, שרברב ומהנדס) הפר את החובה המקצועית המוטלת עליו בתום לב.

הפרת חובה זו מבוססת ככלל על מעשה או הימנעות מעשייה, המהווים התרשלות במסגרת אותה פעילות מקצועית של המבוטח המכוסה בפוליסה. כבר עתה נציין כי המחוקק לא הסדיר חובת ביטוח אחריות מקצועית במקרים רבים שבהם ראוי היה שיחייב עוסקים מסוימים לפעול במסגרת עיסוקיהם עם רשת ביטחון בדמות ביטוח אחריות מקצועית.

נדגיש כי המחוקק השכיל להטיל חובה זו בכמה מקרים, לדוגמה תקנה 6(2) לתקנות רופאי השיניים (מרפאות של תאגידים), התשנ"ג-1993 הקובעת שאחד מהתנאים למתן רישיון למרפאת שיניים שבניהולו, בהחזקתו או בבעלותו של תאגיד, הוא קיומו של ביטוח אחריות מקצועית. דוגמה נוספת שבה הטיל המחוקק חובה חוקית לקיומו של ביטוח אחריות מקצועית היא תקנה 8(ה) לתקנות הרופאים (כשירויות לביצוע פעולות חריגות), התשס"א-2001, הקובעת: "מוסד רפואי אחראי לקיום ביטוח צד שלישי בהיקף ובתנאים שיורה המנהל בכתב, לכיסוי נזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מביצוע פעולות חריגות בבית החולה".

עינינו הרואות כי המחוקק מודע לחשיבות קיומו של ביטוח אחריות מקצועית במקרים מסוימים, ואמנם קביעת חובה זו תמה באותם סעיפים קונקרטיים, ואולם כברת הדרך לכיסוי מקרים נוספים אשר אינם מוסדרים בימינו עדיין לא הושלמה. וכך עולה מדוח מבקר המדינה, דוח ביקורת שנתי 62 לשנת 2011: "היעדר חובת ביטוח על מוסדות רפואיים עלול להותיר חולים שנפגעו מרשלנות חסרי פיצוי ולחשוף רופאים, במקרים חריגים, לתביעות אישיות, כאשר מוגשות תביעות נגד רופאים ולעתים נגד עיזבונם או כאשר המוסד הרפואי חדל פירעון. הדבר עלול למוטט בתי חולים שלא יעמדו בתשלום הפיצויים שייפסקו, ולהשפיע על גורמים שאליהם עלולים התובעים לגלגל תביעותיהם".

בהמשך לדברים אלה ראוי להזכיר גם את מסקנותיהן של ועדת קלינג, ועדת אמוראי וועדת חלמיש, המוזכרות בדוח מבקר המדינה, אשר הציעו לקבוע בחוק חובת ביטוח כנגד רשלנות רפואית לכל העוסקים ברפואה ובשירותים רפואיים במערכת הבריאות, וכן לכלל המוסדות הרפואיים.

נדמה כי דרך המלך היא כזו אשר קובעת הסדרה חוקית לביטוח אחריות מקצועית במקרים שבהם אין הדעת סובלת שהסדר כזה עדיין לא קיים. נסקור הפעם מקרים שבהם התרשל רופא, גרם נזקים (מקרה אחד אף הסתיים במוות) והתברר כי אין בידיו פוליסת ביטוח אחריות מקצועית.

אישה שכרעה ללדת הגיעה לבית חולים קטן ליילוד ולגניקולוגיה (להלן: "בית החולים") והצוות הרפואי קיבל אותה. הרופא המיילד הוא ד"ר ס', שעבד בבית החולים כמה שנים, ואולם בתקופה הסמוכה לפני הלידה התבקש ד"ר ס' לצאת ל"חופשה ללא-תשלום". ד"ר ס' בדק את האישה יומיים לפני מועד הלידה וביצע מעקב היריון שיגרתי אשר כלל, בין היתר, הערכת משקל לעובר. הבדיקה נעשתה במרפאה אחרת, ספקית של שירותי בריאות כללית, החיצונית לבית החולים (להלן: "קופת החולים"). באותו ביקור מסר ד"ר ס' לאישה מכתב הפניה ובו כתב כי הוא מבקש ליצור עמו קשר עם קבלת האישה לחדר לידה, וכך אכן היה כמתואר לעיל.

לאחר הלידה התגלו נזקים שנגרמו ליילוד. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נקבע כי ד"ר ס' ובית החולים אחראים לנזקים, יחד ולחוד. ד"ר ס' הגיש הודעות צד שלישי נגד בית החולים ונגד קופת החולים בטענה ששני הגופים התרשלו כלפיו בכך שלא סיפקו לו כיסוי ביטוחי. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי. לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סגר בית החולים את שעריו והוא אינו פעיל עוד, לאחר שנכנס להליך פירוק על ידי בית משפט, וניתן לו צו פירוק.

במצב שכזה, עמדו האישה ומשפחתה מול שוקת שבורה עת היא אוחזת בפסק דין שניתן לזכותה, אשר מורה על תשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו ליילוד ובנשימה אחת נדמה, כי אין בצדו השני של פסק הדין כיס עמוק אשר יכסה אחר הנזקים. אין חולק כי את האישה ואת היילוד הפגוע לא מעניין על מי מוטלת החובה לוודא קיומו של ביטוח אחריות מקצועית לד"ר ס', בין אם הוא בעצמו דאג לכך ובין אם החובה תוטל על בית החולים. עניינם של האישה ושל היילוד הוא בקיומו של ביטוח האחריות המקצועית. קיומו של ביטוח כזה נועד לכיסוי ביטוחי של מקרים מעין אלו, קל וחומר שעה שבית החולים סגר שעריו ונכנס להליכי פירוק, ואין ממי להיפרע.

העניין התגלגל לשעריו של בית המשפט העליון, לאחר שד"ר ס' הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הדיון בבית המשפט העליון - שאותו ניהל הרכב של שלושה שופטים - התמקד בשאלת אחריותו של בית החולים בלבד להיעדר הביטוח, דהיינו בהודעת צד שלישי שהגיש ד"ר ס' נגד בית החולים. לפני כמה ימים קבע ביהמ"ש העליון ברוב דעות כי בית החולים לא עמד בסטנדרט הזהירות הסביר, חשף את הרופא לסיכון בלתי-סביר - שהיה צפוי, אשר יכול היה להימנע בהשקעת משאבים מינימלית - ובהתאם לכך הכריע כי ביה"ח התרשל כלפי ד"ר ס' וגם כלפי האישה והיילוד, בכך שלא וידא את קיומו של כיסוי ביטוחי בעבור מי שפועל בשעריו.

ביהמ"ש העליון הוסיף כי במשלוח הודעה לרופא, לדאוג לבטח את עצמו בביטוח אחריות מקצועית, אין כדי לצאת ידי חובה ולספק בכך את הדרישה לנקיטת אמצעי זהירות. על בית החולים לוודא שהרופא פועל בהתאם להנחיות ומבטח את עצמו בביטוח זה. וכדברי העליון: "דרישה לוודא שהרופא בבית החולים הרגיל מכוסה מבחינת ביטוח, בניגוד להטלת חובה לספק לו ביטוח כזה - יוצרת איזון ראוי והוגן בין בית החולים, הרופא והמטופל".

הווה אומר, על בית החולים לא מוטלת אחריות מוגברת של תשלום בעבור כיסוי ביטוח מעין זה, אלא אחריותו של בית החולים מסתכמת בחבות לוודא כי לרופא הפועל בשעריו קיים כיסוי ביטוחי. דעת הרוב סיכמה כי מקרה מעין זה יכול היה להימנע, אילו מלכתחילה הוסדר העניין הביטוחי, כמתחייב וכמצופה, והדגיש כי ראוי שמוסדות רפואיים והמפקחים עליהם יעשו את שנדרש על מנת שמקרה זה לא יחזור על עצמו בעתיד.

מוות לאחר טיפול שיניים

במקרה אחר, ת' מתה לאחר טיפול רפואי שהעניק לה רופא השיניים צ' במרפאתו (להלן: "המנוחה" ו"הנתבע" בהתאמה). בעקבות פטירתה של המנוחה, הוגשה תביעה נזיקית מצד עיזבונה (להלן: "העיזבון") נגד צ' בטענה שהטיפול הרפואי שהעניק למנוחה היה רשלני. הנתבע העיד ואישר שידע על אודות מצבה הרפואי הלקוי מאוד של המנוחה.

העיזבון סמך ידיו על חוות דעת רפואית אשר הסיקה כי למעשה לא היה מקום לעריכת הטיפול במסגרת המרפאה, אלא היה מקום לערוך את הטיפול בבית חולים, וכי זו אכן הפרקטיקה לגבי חולים הסובלים ממחלות רקע, ההופכות את טיפול השיניים במרפאה לטיפול מסוכן.

כמו-כן, מדוח פתולוג מהמכון לרפואה משפטית עלה כי המוות נגרם כתוצאה מכישלון לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים, בהוסיפו "לאור סמיכות האירועים סביר להניח שמצב הריגוש בעקבות קבלת חומר הרדמה לעקירת השן סייעו או זירזו את הופעת המוות". כמו כן, ועדה של משרד הבריאות קבעה, בין היתר, כי לנתבע לא היו הידע והיכולת לטפל במנוחה.

לאור כל האמור לעיל קבע בית המשפט שהנתבע נושא באחריות בנזיקין למותה של המנוחה, ובמיוחד לאור סמיכות הזמנים בין הטיפול לבין הפטירה. לפיכך חייב בית המשפט את הנתבע לשלם 400 אלף שקל לפיצוי הנזקים, בתוספת הוצאות. נדגיש כי הנתבע לא היה מבוטח בביטוח אחריות מקצועית, על כל המשתמע מכך (כך שלא ברור אם התובע יזכה לקבל במהירות, אם בכלל, את הכספים שנפסקו לזכותו).

הנה לפנינו מקרה נוסף שבו הנפגע (או יורשיו) אוחז בפסק דין לזכותו, לפיצוי נזקים שנגרמו עקב פעולותיו הרשלניות של רופא, ומתברר אחר כך כי אין בידי הרופא פוליסת ביטוח (אשר הייתה מאפשרת לנפגע לקבל את כספו בוודאות ובמהירות, ומצד שני הייתה "חוסכת" מן הרופא שהתרשל את ההוצאות המרובות הכרוכות בייצוג משפטי ובתשלום פסק הדין).

תביעות רבות מתגלגלות לפתחו של בית המשפט עקב נזקים שנגרמים ללקוח לאחר טיפול רפואי שקיבל. נציין כי מחד גיסא, לא כל נזק שנגרם לאחר טיפול רפואי משמעותו שבהכרח בוצע טיפול רשלני, ואולם מאידך גיסא נזקים שהם תוצאה ישירה של טיפול רפואי רשלני נאמדים בסכומים גבוהים ובסבל רב.

אירועים אלו ממחישים את חשיבותה של הסדרת ביטוח האחריות המקצועית בחוק עצמו וקביעת הוראות ברורות בדבר קיומו של ביטוח אחריות מקצועית בענפים מסוימים, אשר בהם טמון פוטנציאל נזיקי רב.

הכותב הינו מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח