שלושה סיפורים מהשנה הגורלית ששינתה את גרמניה

מוחמד דליל היה צעיר סורי מחאלב. הוא הגיע לגרמניה שנה לפני גל הפליטים הגדול של הקיץ שעבר, ובשל כך היה מיועד לגירוש לבולגריה, המדינה שדרכה נכנס לראשונה לאיחוד האירופי. הוא ניסה להתאבד פעמיים, גר במעון לפליטים בעיר אנסבך, וביום ראשון שעבר התכוון להיכנס לפסטיבל מוזיקה בעיירה הבווארית, כשעל גבו מטען חבלה מחוזק במסמרים ובחתיכות מתכת. הוא הגיע בלי כרטיס והשומרים מנעו ממנו להיכנס.

קצת אחרי השעה עשר בערב, הוא הלך לבר יין משמאל לשער הכניסה, וישב על המדרכה. ב-22:12 הוא התכופף מעט קדימה, ומטען החבלה בתיק הגב שלו התפוצץ. ארבעה גרמנים נפצעו קשה, דליל נהרג, והפך למחבל-המתאבד הראשון בהיסטוריה המודרנית של גרמניה. בטלפון שלו נמצאה הודעת נאמנות לדאעש.

פחות משבוע לאחר מכן, ירדתי במדרגות הנעות של תחנת הרכבת המרכזית של ברלין, דרך חגורה של שוטרים, והיישר לתוך הפגנה נגד קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. היו שם הרבה ניאו-נאצים - שרירים נפוחים, חולצות שחורות וקעקועים, שנופפו בדגלי גרמניה. זו הייתה הפגנה קיצונית מדי בשביל המפלגות הפוליטיות בגרמניה, כולל אלו המתנגדות לקבלת הפנים לה זכו הפליטים בשנה האחרונה. היו שם שלטים של מרקל עם דם על הידיים, כרזות בגנות האסלאם ומדי פעם התפתחה תחרות קללות בין הנוכחים לכמה מפגיני שמאל שעמדו מאחורי השוטרים. כותרת ההפגנה הייתה "מרקל חייבת ללכת".

בשולי ההפגנה עמד נהג משאית בשם בני שוורץ. הוא אמר שהוא מתון יותר, יחסית, וסיפר כי הוא תומך ב"אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), מפלגת הימין שמזנקת בסקרים בשנה האחרונה. "באתי להפגנה כי אני גרמני וכי אנגלה מרקל מחסלת את גרמניה", אמר. "לא ייתכן שהמדינה שלנו תפתח את הגבולות בפני פליטים מוסלמים. הם לא רוצים לחיות ביחד. הם רוצים להרוג אותנו".

מסביבנו עמדו קרוב לאלף בני אדם. הרוח נופפה בדגלים ועל הבמה דיבר אחד הדוברים נגד מרקל. לאחר מכן הפנה את חיצי הארס לעבר מסוט אוזיל, שחקן הנבחרת הלאומית בכדורגל, שלפני משחק האירו האחרון הצטלם בעיר מכה שבסעודיה, המקודשת ביותר באסלאם.

הפגנות מהימין נגד מדיניות הפליטים הפכו לשגרה בגרמניה בשנה האחרונה, ביוזמת ארגונים שונים. גם הפגנות מהשמאל בעד הפליטים ונגד גזענות. הפגנת-נגד שצעדה באותו הזמן בחלק אחר של ברלין, משכה יותר מאלפיים משתתפים.

"יש חלוקה חדשה בחברה הגרמנית סביב סוגיית הפליטים", אמר שוורץ, "אפילו הבן שלי לא מדבר איתי יותר".

מחוץ להפגנה פגשתי את יוסף אשישי, פלסטיני סורי בן 28, שנשען על מכונת הכרטיסים והסתכל במבט בוחן בהפגנה עם שלל דגלי גרמניה. "השוטרים אמרו לי שלא כדאי להיכנס לשם", שאל באנגלית, "זה נכון?". אשישי סיפר שבא לגרמניה באוקטובר, כל הדרך לבד מדמשק. יש לו משפחה בעכו והוא שואל אם אני מכיר אותם. הוא הוצב במחנה פליטים בקובלנץ, במערב גרמניה, אבל בא לסוף השבוע לברלין לראות מה העניינים. הוא חשב אולי לעבור לבירת גרמניה בתור פליט, אולי יש בה יותר הזדמנויות.

"אבל המצב כאן לא טוב", הוא פוסק, "זאת עיר גדולה מדי. המשטרה עצרה אותי לבדיקה חמש פעמים והכול פה יקר יותר. כבר אין לי כסף לאוכל. אני מחכה לרכבת חזרה לקובלנץ, שם לפחות יש לי חברים".

הוא אומר שמאז מאי הסתיימו לימודי הגרמנית שלו ולמעשה, הוא לא עושה כלום. בסוריה עבד בחנויות שונות. "אם הייתי יכול, הייתי חוזר מחר לדמשק, למשפחה שלי, לעבודה. חשבנו שנוכל להביא לכאן את כל המשפחה, זה מה שכולם אמרו, אבל שינו את החוקים וזה כבר לא אפשרי".

חיים ילינק, רופא יהודי החי ועובד בברלין, שמח להעניק דוגמה אישית ולהוכיח שהאינטגרציה אפשרית. הוא חלק מגל יוצא דופן של גרמנים שפתחו את בתיהם עבור פליטים, ומשכנים אותם באופן קבוע, לרוב תוך כדי שהם מסייעים להם מבחינה כספית ומבחינה ביורוקרטית.

"אם אנחנו צריכים לסמוך על הממשלה שתסייע לפליטים להיקלט בגרמניה, שתספק להם את מה שהם צריכים - זה לא יעבוד", הוא אומר בראיון בקליניקה שלו בשכונת נויקלן, אחרי יום עבודה ולפני כניסת השבת. "מי שצריכים לסייע הם אנחנו, הגרמנים עצמם. אנחנו צריכים לפתוח את הבתים שלנו, להתנדב לעבוד עם הפליטים ולדאוג לכך בעצמנו. מה הבעיה בעצם? אנחנו 80 מיליון בני אדם, ונכנסו רק מיליון. אחרי ההתקפה באנסבך כולם מדברים על הצורך בעוד שוטרים, בעוד אבטחה, אבל מה שצריך באמת זה עוד מורים לגרמנית, עוד השקעה בחינוך, עוד דירות ומקומות לינה נורמליים לפליטים".

ילינק היה שם מההתחלה. הוא מספר שכאשר ראה בקיץ האחרון את התמונות של הפליטים הסורים המגיעים לתחנת הרכבת של מינכן ומתקבלים בחיבוקים, בשלטי Refugees Welcome ובצעקות עידוד, משהו זז לו בלב, הוא אומר, והוא החליט להצטרף למתנדבים: "רציתי לפגוש את הפליטים, לראות מי הם, לדעת איך אני יכול לעזור".

ילינק התחיל להתנדב במעון לפליטים במרכז ברלין, אבל מצא את המסגרת קצת קשוחה מדי. יחד עם מתנדבים אחרים שפגש במעון, הוא הקים ארגון קטן, שהוציא לאור ספר מידע שימושי לפליטים. הספר תורגם לערבית, לפרסית, לרוסית ולשפות נוספות, וזכה להצלחה. באוקטובר, המתרגם לערבית של הספר שאל אותו אם הוא מכיר במקרה משפחה שתהיה מוכנה לארח את בן דודו, שהגיע מדמשק והוצב במעון לפליטים במזרח גרמניה. ילינק ומשפחתו חשבו על העניין קצרות, הזמינו את הפליט הסורי לבקר, ומאז הם אוכלים את ארוחות השישי שלהם ביחד עם ק', בן 28.

"הבן הגדול שלי, בן 22, בדיוק החליט אז שהוא עוזב את הבית", ילינק מספר. "תמיד היה לנו בית פתוח - לחברים של הילדים, לחברים שלנו. חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות והצענו ל-ק' את החדר שלו. הוא בא לביקור, ראה שהוא מתקבל בשמחה גדולה, לא נרתע מהעובדה שאנחנו יהודים שומרי שבת, ועבר לגור איתנו".

מאז הפך ק' לבן משפחה לכל דבר. למעשה, הסיבה שלא נפגשנו בבית המשפחה הייתה ש-ק' מפחד מאוד להתראיין לעיתון ישראלי, משום שיש לו עדיין משפחה בדמשק.

כך נראים חייו של פליט שמצא בית יהודי חם בברלין: בימים אלה ק' לומד גרמנית כל יום במימון הממשלה, ובספטמבר אמור להשלים את הרמה הראשונה. הוא מקבל כ-350 אירו בחודש, והמדינה גם משלמת לבני הזוג ילינק סכום סמלי עבור החדר שבו הוא מתגורר.

"אנחנו מסתדרים מצוין", אומר ילינק, דמות גדולה ולבבית, שהתגייר בעקבות אשתו היהודייה לפני כעשור וכיום חבר בקהילה המתפללת בבית הכנסת הגדול ברחוב אורניינבורגר. "האתגר שלנו עכשיו הוא למצוא לו הכשרה מקצועית שתהלום את כישוריו, ולא רק עבודה בסיסית בשכר מינימום" (ק' צריך להתייצב בלשכת העבודה מדי שבועיים כמו כל מובטל; אם הוא רוצה לעזוב את ברלין, הוא חייב להודיע מראש).

מדי פעם, ד"ר ילינק מספר, ק' מזמין חברים סורים לבית וכולם מדברים על פוליטיקה. "יש להם את התפיסה המקובלת ששורש כל הרע הוא ישראל, שהיו יחסי שכנות מעולים עם היהודים, ושהציונות היא הרעה החולה של המזרח התיכון", הוא אומר בחיוך, "מה אפשר לעשות?". פעם אחת, ילינק אפילו לקח קבוצה של פליטים סורים לביקור בבית הכנסת שלו: "קצין הביטחון כמעט התעלף כשסיפרתי לו על זה, אבל הביקור עבר חלק. אחד מהסורים אמר לי, 'אם הייתי מספר למשפחה שלי שאני רק חודשיים בברלין וכבר אוכל ביחד עם יהודים בבית כנסת, הם לא היו מאמינים'".

גם איריס ב', שיחד עם בעלה ועם ארבעת ילדיה התנדבה לארח שני בני דודים סורים, בני 13 ו-15, מאוקטובר האחרון, אומרת שהמדינה כושלת בטיפול בפליטים. "זו משימה בלתי אפשרית. שמים אותם בכל מיני מבנים מאולתרים, במקומות שבהם אין עבודה, ושרוב האוכלוסייה ממילא שרויה בהם בעוני. בלי לדעת גרמנית, בלי להכיר את הדרך שבה המערכת הגרמנית עובדת - זה נראה לי בלתי אפשרי להצליח".

איריס ובן זוגה קראו באוגוסט בעיתון על הצורך בבתים לילדים שבאו לסוריה ללא בני משפחה, קטינים ללא מלווים, ויצרו קשר עם המשרד המתאים. שלושה חודשים לאחר מכן, הם ביקרו את בני הדודים בבית שהפך למעון מאולתר לנערים ליד אגם במדינת ברנדבורג והחליטו להזמין אותם לביתם. "זה היה נורא שם. היו 40 ילדים, והם התחלקו למחנות - האפגנים נגד הסורים, והעיראקים נגד שניהם. הצוות לא ידע מה לעשות".

מאז, היא מספרת, היא עסוקה בניסיון יומיומי לשלב את השניים בבית הספר, בסביבה, כשמדי פעם יש התנגשות בין הערכים שאיתם באו מהבית, ושהם מקבלים בשיחות היומיות עם ההורים שלהם בסוריה, לבין מה שהיא רואה לנכון.

ברמדאן, למשל, הבוגר שביניהם קיבל הוראה לצום, והודיע לה שהוא לא הולך לבית ספר. הוא קיטר על השעות הארוכות והסתובב בפנים זועפות בבית: "אמרתי לו שאם הוא מחליט לצום כחלק מהאמונה שלו, אני לא רוצה לראות אותו מדוכא, ושעליו ללכת כל יום לבית הספר", אומרת איריס. "אחרי כמה ימים קשים הוא הסתדר. זה תהליך איטי, אבל זה קורה. אני חושבת שהוא מתחיל להתחבר. הוא קולט גרמנית מצוין, ואם אתה שואל אותי אם היה רוצה לשוב לסוריה עכשיו, אני חושבת שהתשובה שלו תהיה לא".

גם איריס מסכימה כי משבר הפליטים העלה לפני השטח את הבעיות בחברה הגרמנית. "יש עוני, יש חוסר בחינוך, יש חוסר השקעה בשכבות המתקשות ביותר באוכלוסייה וחוסר במשאבים. אני לא מאשימה את השכבות העניות שמתרעמות על כך שהממשלה משקיעה בפליטים ולא בהן. במידה רבה זה נכון. זו התוצאה של הקיצוצים בשנים האחרונות. חייבים לשנות זאת".

ההחלטה לקבל יותר ממיליון פליטים בקיץ הקודם הייתה הצעד המשמעותי ביותר שעשתה גרמניה בעשורים האחרונים. מבחינה חברתית, גרמניה התפצלה בין הסבורים כי למדינה חובה ויכולת לסייע לפליטים, ובמיוחד לסורים, לבין הסבורים כי לא תיתכן אינטגרציה שלהם בחברה הגרמנית. מבחינה ביטחונית, הרשויות המבוזרות של 16 מדינות המחוז נאבקות לפקח אחרי טרוריסטים פעילים, כאלה ששבו לגרמניה מהמלחמה בסוריה וכאלה שעלולים להפוך לטרוריסטים. ויש גם בעיה ארגונית: חלק גדול מהפליטים פשוט יושבים כל היום במרכזי קליטה צפופים, ללא לימודי גרמנית או הכשרה מקצועית.

כל מקרה כמו פיגוע ההתאבדות באנסבך, ההתקפה ברכבת בווירצבורג כמה ימים לפני כן (פליט אפגני, שהביע גם הוא נאמנות לדאעש, פצע קשה נוסעים בהנפות גרזן), או התקיפה האחרונה בדרום הארץ, שביצע מבקש מקלט באמצעות מצ'טה ושהובילה לרצח אישה ולפציעת שניים אחרים - מטלטל מחדש את הציבור הגרמני. המשמעות היא שעכשיו גרמניה מתמודדת עם השלכות הצעד המונומנטלי שעשתה לפני שנה.

התגובה של מרקל להתקפות באנסבך ובווירצבורג הייתה מדודה ושקולה. היא הפסיקה את חופשת הקיץ שלה, כינסה מסיבת עיתונאים מיוחדת והצהירה שהטרוריסטים בגדו במדינה שפתחה בפניהם את שעריה. "שני הגברים שבאו אלינו כפליטים וביצעו את ההתקפות לעגו לגרמניה", היא אמרה, "ההתקפות מחרידות... הטרוריסטים רוצים להרוס את היכולת שלנו לחיות יחד בהרמוניה. הם זורעים שנאה ופחד בין תרבויות ובין דתות... (אבל) אסור לתת לפחד להשפיע על החלטות פוליטיות".

מעל הכול, מרקל חזרה שוב ושוב על ביטוי אחד - "Wir Schaffen Das" - שמשמעותו היא "נצליח לעשות את זה" או "נצליח להתגבר על זה". זהו ביטוי שמהדהד את "Yes we can" של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, וביטוי דומה שטבע האב הפוליטי של מרקל, הלמוט קוהל, אחרי ההחלטה לאחד בין מזרח למערב גרמניה. מרקל השתמשה בביטוי בשיא משבר הפליטים בקיץ שעבר, בנאום שלה לקראת השנה החדשה, ושוב ושוב ביום חמישי שעבר, מנסה לזרוע אופטימיות בתוך תחושות הפחד והבלבול שחש הציבור הגרמני.

זו הייתה הופעה מצוינת עבור מרקל, אבל הציבור לא משוכנע: סקר שנערך אחרי הפיגועים על-ידי חברת הסקרים YouGov מצא שרק 27% מהגרמנים מסכימים בצורה כלשהי עם הצהרתה של מרקל. 66% מהם סבורים שהיא טועה, ושגרמניה לא יכולה להתמודד עם יותר ממיליון הפליטים שקיבלה בשנה האחרונה.

הנתיב הבלקני שלח קרוב למיליון פליטים לגרמניה. 70% מהם גברים, רובם צעירים. רק שליש בערך מסוריה, היתר מערב-רב של מדינות "יצרניות פליטים" כמו אפגניסטן, פקיסטן, מדינות הבלקן ועוד. רק לסורים ולעיראקים ניתנים הגנה ומעמד פליט באופן קל יחסית. היתר עדיין בגרמניה, וקשה מאוד לשלוח אותם חזרה. אולמות ספורט, מבנים נטושים, בסיסים צבאיים, הוסטלים ומלונות - כולם מארחים פליטים מרחבי העולם תמורת תשלום נדיב מטעם הממשלה. חוסר הארגון, מספרת סנדרה הירש, בעלת בית קפה שהתנדבה במחנה הפליטים המאולתר בשדה התעופה לשעבר טמפלהוף, הוא הדבר המרכזי שבולט בהם.

במשך תקופה מסוימת, סיפרה, היו שורפים מדי שבוע את הבגדים שלבשו הפליטים, משום שלא התקבלו האישורים המתאימים לחבר מכונות כביסה. "אבל היו מספיק בגדים להחלפה, הגרמנים תרמו המון", היא מספרת.

בעקבות הגל העצום של הפליטים, גרמניה ניהלה משא ומתן עם טורקיה למניעת מעברם החופשי לחופי האיים היווניים - ומשם לגרמניה. מדינות הבלקן בנו גדרות. השנה הזרם נעצר, ועומד על עשרות אלפים בלבד. במקביל, גרמניה מזרזת את גירוש הפליטים שאינם זכאים להגנה, כמו כאלה ממדינות הבלקן או רוסיה, ומתמקדת בעזרה לפליטים סורים ועיראקים. סדרה חדשה של תקנות שאימץ הפרלמנט לפני מספר חודשים מקשה מאוד על איחוד משפחות זריז, שהיה אחת הסיבות המרכזיות לכך שסורים רבים כל-כך ניסו להציב רגל על אדמת גרמניה, בתור חיל החלוץ של המשפחה. רק בת זוג או בן זוג יכולים לבוא לגרמניה בעקבות הפליט בהליך מהיר יחסית, שאר בני המשפחה יצטרכו לחכות שנתיים או שלוש, ומעמדם בגרמניה יהיה זמני.

הגרמנים, כדרכם, ניגשים בצורה מעשית גם לנושא הביטחון. במדינת בוואריה כבר ניתן התקציב לגייס עוד שוטרים. תקציב חדש הוקצה למניעת הקצנה דתית בקרב פליטים ובחלק ממדינות המחוז של גרמניה התחילו ביוזמות לרישום מקיף של כל הפליטים הנמצאים בשטחן, לאחר שהבלגן בסוף שנת 2015 הותיר הרבה מאוד פליטים מחוץ לרשומות. ברשת הממלכתית ZDF שודרה באחרונה כתבה מישראל, המציגה את אמצעי האבטחה שבהם משתמשים הישראלים, והכתבת תהתה אם אמצעים אלה הולכים להיראות בקרוב גם בערי גרמניה.

מבחינה פוליטית, סקר של ה"בילד אם זונטג" מצא כי ה-AfD טיפסו בסקרים אחרי ההתקפות של השבוע שעבר ל-12%. המפלגה מתנגדת להגירה, אך הסתבכה בשורת אמירות אנטישמיות בחודשים האחרונים. מרקל עצמה זוכה ל-59% תמיכה בזכות גישתה הצוננת והעניינית, אבל הבחירות בגרמניה הן עבור מפלגות ולא עבור מועמדים. חלק מהתמיכה החדשה שמצאה מרקל בשמאל לא תתבטא בבחירות הארציות. היא מסרבת לומר אם תתמודד בבחירות הבאות, הצפויות בסוף 2017.