במשרד הבריאות הגיעו למסקנה: חייבים להעלות את מס הבריאות

1. תארו לעצמכם ששר החינוך היה מכריז בחגיגיות על תוספת של 1,000 כיתות לימוד על פני 6 שנים, אבל המשמעות של זה הייתה שבשנת 2022 ילמדו בכל כיתה 45 תלמידים במקום 35. לא בדיוק מהפכה, נכון? אז ככה נראית מערכת הבריאות בישראל, שהורגלה לשחיקה במשאבים ובמקורות המימון הציבוריים, והודעות "חגיגיות" כאלה מגיעות בכל כמה שנים.

הנה, בבוקר של יום שישי האחרון הודיע משרד הבריאות כי במסגרת העברת תקציב המדינה בממשלה לשנים 2017-2018 תינתן "תוספת משמעותית" (!) של מיטות אשפוז: 1,200 מיטות לבתי החולים הכלליים על פני 6 שנים, 750 מיטות לבתי החולים הגריאטריים על פני 5 שנים ו-150 מיטות לבתי החולים הפסיכיאטריים על פני 5 שנים גם כן.

אם בוחנים את התוספת ה"משמעותית" יותר, זו שניתנה לבתי החולים הכלליים, הרי שמדובר ב-200 מיטות בשנה. כמה מיטות בשנה צריך רק כדי להדביק את הגידול באוכלוסייה? 300. זה לא איזה מספר ששלפנו ממחקרים אקדמיים, זה המספר שנוקבים בו ומודים בו ראשי משרד הבריאות בעצמם. במילים אחרות, לא רק שמדינת ישראל לא "הוסיפה" 200 מיטות אשפוז בשנה, היא הפחיתה 100 מיטות. כך צריך להסתכל על זה.

2. כדי לסבר את האוזן, הצורך ב-300 מיטות אשפוז נוספות בשנה הוא לא כדי לשפר את המצב הקיים ולהתקרב לממוצע ה-OECD. צריך עוד 300 מיטות בשנה רק כדי לשמר את המצב הקיים, ואפילו את זה לא עושים. והמצב הקיים, כדי להסיר ספק, הוא מהגרועים בקרב המדינות המפותחות. מספר מיטות האשפוז לאלף נפש עומד על 1.9 בישראל לעומת 3.3 בממוצע ה-OECD, 4 בבלגיה, 5.3 בגרמניה, 6.2 בקוריאה ו-7.9 ביפן.

המשמעות של ה"תוספת" שעליה הוסכם עם משרד האוצר היא לא רק הגדלת הצפיפות ומספר החולים במסדרון, אלא גם הפחתה במספר הרופאים ביחס למטופלים. מה הקשר, אתם שואלים? כשהמדינה מעניקה תקן למיטת אשפוז היא מספקת לא רק מסגרת ברזל ומזרן, אלא גם את המרכיבים החיוניים שמסביב ובראשם רופאים ואחיות. יותר תקנים למיטות זה יותר תקנים לצוותים רפואיים, כך שאם תקינת המיטות נמצאת בגירעון שרק יחריף על פי הסיכום האחרון - כך גם מצבת הרופאים והאחיות ביחס לגודל האוכלוסייה.

3. בסופו של דבר, הבעיה הקריטית של מערכת הבריאות הישראלית הייתה ונותרה תת-התקצוב שלה. נכון, מנהלי מחלקות צריכים לעבוד רק במערכת הציבורית, בתי החולים חייבים לשפר את היעילות, השקיפות והשירות, ואפשר וצריך לעשות הרבה יותר גם בהיבטים שלא עולים בהכרח כסף.

אבל הכסף החסר הוא המחולל הגדול ביותר של המערכת הזו, לשלילה כמובן. שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל ביחס לתמ"ג עומד על 7.5%, בדיוק כפי שעמד לפני יותר מ-20 שנה. השיעור הממוצע ב-OECD עומד על 8.9%, בדנמרק 10.4% ובגרמניה 11%. שיעור ההוצאה הפרטית לבריאות בישראל, מעבר למס הבריאות שהציבור משלם, עומד על 39.1%, לעומת 27.3% בממוצע ה-OECD, 17.4% בבריטניה ו-15.7% בדנמרק.

4. כל זה הביא בימים האחרונים את בכירי משרד הבריאות למסקנה בלתי נמנעת: אין מנוס מהחזרת "המס המקביל" שביטל ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו בשנת 1998, או מהעלאת מס הבריאות.

המס המקביל, נזכיר, היה חלק מהפרשות המעסיקים לביטוח הלאומי ש"נצבעו" במיוחד לטובת מערכת הבריאות. ביטול המס לא שינה את גובה ההפרשות של המעסיקים, אלא פשוט הפסיק את "הצביעה" של הכסף וגרם לאובדן של כמה מיליארדי שקלים טובים שיועדו עד אז לטובת הבריאות.

העלאת מס הבריאות פירושה שנשלם יותר, אבל לפי רמת ההשתכרות וכמובן בתמורה לשירותים טובים יותר. עד לאחרונה במשרד הבריאות דיברו על הצורך להעלות את מס הבריאות רק לטובת ביטוח סיעודי ממלכתי, אבל גם בזה נתקלו בסירוב מצד שר האוצר.

5. איך מערכת הבריאות אמורה להמשיך לתפקד בינתיים? כמו שהיא עשתה עד היום: "אלכימיה". זו המילה שבה משתמשים בימים האחרונים ראשי משרד הבריאות. אין שום הסבר אחר, הם אומרים, לרמת השירותים שהמערכת הישראלית מצליחה לספק בסופו של יום, למרות הוצאה ציבורית כל כך נמוכה. אבל אסור להתבלבל, וגם את זה הם מדגישים: הנס הזה שהחזיק עד היום הולך ומתפוגג, הפלסטרים פשוט לא יחזיקו מעמד.

 אחוז המימון הפרטי מסך ההוצאה לבריאות