דעה: יוזמת שקד לאגרה על תביעות ייצוגיות - צעד בכיוון הנכון

"חוק התובענות הייצוגיות" חוגג עשור לקיומו. אמנם קדמו לחוק הסדרים פרטניים אשר אפשרו את הגשתן של תביעות ייצוגיות בתחומים מסוימים, אך רק עם חקיקתו של החוק הפכה התובענה הייצוגית למכשיר רב-עוצמה אשר נעשה בו שימוש תדיר. הקמתה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב חיזקה את מעמדה של התביעה הייצוגית בישראל אף יותר.

דומה כי "אירוע העשור לחוק התובענות" הוא גם העת לחשיבה מחודשת באשר לעניינים שונים שבהם מטפל החוק. במובן זה, היוזמה של שרת המשפטים איילת שקד להטיל אגרה על מגישי בקשות לתביעות ייצוגיות, באה בעת הנכונה. היא משקפת נכונות לבחון מחדש הסדרים שונים בחוק, והיא אף שמה את האצבע על אחת הבעיות המרכזיות בו.

כיום מי שמבקש להגיש תביעה ייצוגית אינו נושא באגרה כלל, ובנסיבות אלה אין למעשה כל חסם מפני הגשת תביעה ייצוגית, להוציא את העלות הכרוכה בעצם ניהולה. יתרה מכך, היעדרה של אגרה מביא לכך שלעיתים הסכומים הנתבעים בתביעות ייצוגיות מרקיעי שחקים, שהרי מגיש התביעה אינו משלם דבר, גם אם מדובר בתביעות בנות עשרות ומאות מיליוני שקלים - זאת בניגוד לתביעות רגילות, שבהן סכום האגרה מהווה 2.5% מהסכום הנתבע.

נוסף על כל אלה, קיים פיתוי עצום הטמון בפוטנציאל לשכר-טרחה ולגמול גבוהים לתובע הייצוגי ולבא-כוחו, הן במקרים של זכייה בתיק והן במקרים של פשרה. לעומת זאת, אף בתיקים שמסתיימים בלא כלום, ההוצאות המשולמות על-ידי התובע הייצוגי הן נומינליות.

וכך, התובע הייצוגי אינו מפנים כלל את ההוצאות הכרוכות בעצם בירורו של התיק. הוא אינו נושא בהוצאות של מערכת בתי המשפט הכרוכות בבירורו של התיק ואף לא בהוצאות שנגרמות לנתבעים, הנאלצים להתמודד לא אחת עם תביעות-סרק בסכומי-עתק.

מעודדים תביעות-סרק

בדרך זו, המשטר המשפטי אצלנו לא רק שאינו מסנן תביעות-סרק, אלא אף מעודד אותן. מצב דברים זה מביא לכך שכמות התביעות הייצוגיות בישראל היא עצומה, והיא אף הולכת וגדלה משנה לשנה. כמו כן, הסכומים הנתבעים במסגרתן הם מופרזים, ולעיתים אין כלל פרופורציה בין הפיצוי הנטען לבין הנזק בפועל.

גורמים עסקיים בארץ וחברות בינלאומיות הפועלות בישראל נחשפים למבול של תביעות ייצוגיות, שאין לו כמעט אח ורע בעולם כולו. חברות זרות, המתעניינות ברכישת חברות ישראליות, מופתעות לגלות, במסגרת הליכי ה-due diligence (בדיקת נאותות) שהן עורכות, כי לחברה הנרכשת יש פורטפוליו "עשיר" של תביעות ייצוגיות, המסתכמות במאות מיליונים ואף במיליארדים של שקלים.

למותר לציין כי קשה מאוד להעריך את הסיכון האמיתי הכרוך בתביעות אלה, ועצם קיומן מהווה אלמנט משמעותי של אי-ודאות. במצב הנוכחי, שבו חברות גדולות בתחומים מרכזיים, כמו תקשורת, ביטוח, בנקאות, פיננסים, מזון ועוד, מנהלות בכל עת עשרות תביעות-סרק - העלות מתגלגלת בסופו של דבר גם לפתחו של הלקוח ואף על הציבור בכללו הנושא בנטל הכבד המוטל על מערכת בתי המשפט.

על רקע האמור, ובלי להיכנס לגופם של דברים, מהלכה של שרת המשפטים שקד הוא צעד בכיוון הנכון. ייתכן כי יש לטפל בבעיית "היד הקלה על ההדק" באופן שונה. כך, ייתכן כי יש להטיל אגרות או הוצאות לא באופן גורף בשלב פתיחתו של ההליך, אלא בשלבים מאוחרים יותר, לאחר בחינת טיבה של התביעה.

ייתכן גם כי יש ליצור קורלציה בין סכום האגרה לבין הסכום הנתבע. מכל מקום, הגיעה העת לחשב מסלול מחדש במסגרת חוק התובענות הייצוגיות, וטוב עשתה שרת המשפטים כאשר נתנה את האות לכך.

■ הכותב הוא ממשרד עורכי הדין פישר בכר חן וול אוריון.