"בניהול חשוב לפתח את היכולת להיות שנוא"

יעל וייס-גדיש השיקה את האפליקציה "בייטמוג'ו" בברלין ■ "כשאת מגייסת משקיעים, על כל 30 שאמרו לך לא, 100 יגידו לך כן. פשוט צריך למצוא אותם" ■ ראיון

יעל וייס גדיש/ צילום: ענבל מרמרי
יעל וייס גדיש/ צילום: ענבל מרמרי

הרעיון של יעל וייס-גדיש לסטארט-אפ שלה התחיל מכרטיסייה. וליתר דיוק, כרטיסיית טעימות בשוק מחנה יהודה בירושלים, כזו שמאפשרת לך לטעום חתיכת גבינה אצל באשר או מלפפון חמוץ אצל צדקיהו. אם זה עובד בישראל, למה שזה לא יעבוד בעוד מקומות בעולם? ברלין, למשל? בכל זאת, כמעט 12 מיליון תיירים בשנה, עם מרחב עצום של אפשרויות קולינריות שקל לפספס.

לפני חודשיים היא השיקה את האפליקציה הקוסמופוליטית שלה בייטמוג'ו (BITEMOJO), שמציעה סיורי טעימות עירוניים ב-25 אירו לאדם, בהשקעה ראשונית של כחצי מיליון דולר. בחודש הבא תושק האפליקציה בישראל, ובמהלך השנה תושק בערים נוספות באירופה.

הסטארפ-אפ של וייס-גדיש מבוסס על פעילות חברת 'יאללה בסטה' שהקים בעלה, מיכאל וייס, יזם תיירות אינטרנטי. "זו חברה שזכתה בפרס על חדשנות בתיירות בישראל", היא מתגאה. "אני ניהלתי בעבר בית תוכנה ובעלי כל החיים חי ברשת, אז ביחד אנחנו מביאים את הניסיון שלנו ואת האהבה לגילוי העולם, ועושים משהו זול, שכל אדם יכול להרשות לעצמו. בברלין אנחנו לוקחים שכונות, ומספרים את הסיפור שלהן. הנרטיב הופך להיות דבר הרבה יותר משמעותי מאשר האוכל. בעצם האפליקציה שלנו מייצגת את הצורה שבה אנחנו מטיילים בעולם - אנחנו לא אנשים של מוזיאונים, אוהבים לעשות דברים בקטנה, לא להתיישב".

למה ברלין?

"כי המון מהאנרגיה בעולם נמצאת היום שם. ברלין זו עיר של צעירים, עיר שיש בה המון רשות להיות. היא מלאה עבר ומלאה הווה, יש בה המון הייטק, המון הון סיכון, והיא קוסמופוליטית. היא לא עיר יפה, זו לא פריז, את צריכה להיטמע בה כדי להבין את הסיפור שלה, ואנחנו מאפשרים את זה".

שני בני זוג בסטארט-אפ אחד, את מנכ"לית ובעלך סמנכ"ל השיווק. זה לא קשה?

"כשאת עושה עם מישהו סטארט-אפ, את נשואה לו, ואני מעדיפה להיות נשואה לבעלי. אם הייתי עושה את זה עם מישהו אחר, זה לא היה עובד, כי בסטארט-אפ אין שום דבר אחר חוץ ממנו. דווקא זה שאנחנו יחד הופך את הבית ליותר קל. יש משהו יותר פשוט בחיים המשפחתיים שלנו, כי שנינו מגויסים לאותו הדבר. כשהאפליקציה עלתה לאוויר, יצאנו פעם ראשונה בלילה אחרי חודשים. הלכנו לטלביה, אחד המקומות של אסף גרניט בירושלים, ישבנו בחוץ, שתינו יין ודיברנו לא על האפליקציה. אבל רוב הזמן אנחנו מתעוררים בבוקר רק לזה, זה הדבר הכי אינטנסיבי שעשיתי בחיים".

יוצאת מהמשחק

וייס-גדיש, 41, הייתה ילדה מרדנית שלא הצליחה להשתלב במסגרת הדתית בקיבוץ. כשלא רצתה ללכת לבית הכנסת קיבלה עונשים, מבית הספר העיפו אותה כי לא הצליחה לקום בבוקר לתפילה. "לא הבנתי למה ההורים שלי מסכימים שלא תהיה לי תעודת בגרות, כי לא קמתי לתפילה.

"אני לא חושבת שהיה רגע בחיים שלי שלא האמנתי באלוהים. קשה לי עם המילה התפקרות, אבל קשה לי גם עם הביטוי של האלוהות בדת. לא הצלחתי להשתלב, זה הרגיש לי כמו שיח לא רצוי.

"הוריי הצמידו לי בחור ישיבה שיעזור לי למצוא את הדתיות מבפנים, והוא הושיב אותי לשיחה, שאני זוכרת כשיחה מכוננת. אמרתי לו, 'אז מה אם זה כתוב, למה אני צריכה לקום לתפילה אם זה לא מה שאני מרגישה'. הוא אמר לי, 'תשמעי, העסק הזה מאוד פשוט, זה כמו שיש משחק כדורסל ואת רוצה לשחק בו. את לא תתחילי לשאול למה זריקה מפה נחשבת לשתי נקודות וזריקה משם לנקודה אחת'. הוא עשה לי בית ספר חבל על הזמן. כשסיימנו את השיחה אמרתי לעצמי: 'סבבה, אז אני לא רוצה לשחק כדורסל', וזה היה הרגע שבו נפרדתי מהדתיות".

מהדתיות, אבל לא מהאלוהות?

"פגשתי את הדת מחדש בגיל 31, כשאבי חלה בסרטן. המשמרת שלי איתו בבית החולים הייתה מוקדם בבוקר, והוא התפלל. כשאת רואה אדם עם סרטן מתקדם מודה לאלוהים על האברים בגוף שבכל זאת מתפקדים, בשבילי זו הייתה הנקודה שבה התפילה תפסה מקום אמיתי. היום אני מרגישה שאלוהות מתהלכת אתי, ושחלק ממה שאנחנו עושים בעולם זה גם אלוהים. זה לא האלוהים של הילדות שלי, זה אלוהים אחר, שנפגשתי אתו ממקום פחות ילדותי ומתריס, ויותר שלם".

במסעדת יוקרה עם סניקרס

יש לה תואר ראשון בגיאוגרפיה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. כסטודנטית הצטרפה לתנועת 'דור שלום', ושם הכירה את בעלה. מיד בהתחלה הוא הודיע לה שלפני שהם הופכים לזוג, היא צריכה לדעת שני דברים. האחד: הוא לא מתכוון לעזוב את בית אמו, שגידלה אותו, לאחר שהתייתם מאביו בגיל 9. השני: הוא לא רוצה ילדים. היום יש להם ארבעה.

"יש לי פילוסופיית חיים עמוקה בכל הנוגע לבית וקריירה. בבית שבו גדלתי, בקיבוץ יבנה, הייתה היררכיה ברורה: קודם המדינה, אחר כך הקיבוץ, אחר כך הבית והמשפחה. כשאבא שלי היה חולה הוא אמר לי באחת משיחות הסיכום שלנו, 'יעלי, עשיתי הכול הפוך. זה היה צריך להיות בית, קיבוץ, מדינה'. לי ולבעלי יש כלל להגיע הביתה בארבע, ולהיות עם הילדים עד שמונה. כל השאר קורה אחרי כן".

מסלול הקריירה שלה מתחיל כעוזרת מנכ"ל בפורום הישראלי, משם עברה לתפקיד מנכ"לית עמותת סנונית שמפתחת טכנולוגיות חינוכיות, ולבסוף מונתה למנהלת יחידה בסוכנות היהודית. "פעם אחת נסעתי לפגוש תורמים מאוד גדולים בסן פרנסיסקו, ואני תמיד טסה עם ג'ינס וסניקרס, כי זה הכי נוח. נחתתי שם, והמזוודה שלי לא הגיעה. נאלצתי ללכת לפגישה, שהתקיימה במסעדת יוקרה, בג'ינס, טישרט וסניקרס. נכנסתי ועמדתי בקצה, שלא יראו אותי, כי אפילו העובדים של המסעדה נראו יותר טוב ממני. בסוף המשקיעים ניגשו אליי, אז אמרתי שלא נעים לי, והם ענו שרק מיליונרים מרשים לעצמם להסתובב עם ג'ינס וסניקרס בכאלה מסעדות. הם אמרו לי, 'כולם ישאלו את עצמם מי זו הבחורה שעשתה כל כך הרבה כסף?'".

עם שובה לארץ עסקה במשך שנה בפיתוח תוכנית עבודה ייחודית, שנגנזה עם כניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר התפוצות. "הרגשתי שהגעתי לסוף הדרך בעולם הציבורי", היא מספרת על הרגע שגרם לה לעזוב את עולם השכירים. "הסתכלתי על המגזר הפרטי, וראיתי שהרבה שינויים מגיעים דווקא משם. המגזר הפרטי מניע כלכלות, משנה סדרי עולם, משנה חברות. אמרתי לעצמי שאני רוצה לנסות להימדד בתוצאות ברורות, לראות שורת רווח. לא כי כסף מעניין אותי, אלא כי כסף זו דרך להכיר במה שעשית. הבנתי שאף אחד לא מגביל אותי חוץ מהפחדים שלי.

"במשך 20 שנה שילמו לי משכורות יפות, ועזבתי בשביל כלום. הייתי צריכה לזכור שאין תהום, להאמין שיהיה בסדר. יש לי מאמנת כבר הרבה שנים וכשאמרתי לה שאני נורא מפחדת, היא אמרה 'כל מה שתעשי יהיה מבורך', ואני הולכת עם המשפט הזה".

וברמה המעשית יותר?

"בדקתי, נפגשתי עם כל מיני אנשים, ובסוף הגעתי למסקנה שיש לי מתחת לאף משהו מדהים, שגם יכול לעשות המון כסף, ושבמקום לחפש רחוק אני יכולה לקחת אותו ולעשות איתו משהו עולמי".

להוריד משקיעים למגרש

אילו תובנות צברת על העולם העסקי?

"למדתי שבעסקים, מה שלא קורה תוך שבועיים - לא יקרה. גם אם לא אמרו לך 'לא', אתה צריך לשחרר, זה נגמר. צריך להפנים את זה שלאנשי עסקים לפעמים אין אינטרס להגיד 'לא'. אפשר פשוט להשאיר את היזמים עם המאמץ.

"המשקיעים פוגשים יזם, מתלהבים, אבל בפגישה השנייה כבר יש דברים שמעלים אצלם ספקות. בינתיים הם פוגשים עוד יזמים שגם מהם הם מתלהבים. צריך להוריד למגרש משקיעים יותר מהר ממה שהורגלתי. ללמוד איך נפגשים, מה אומרים, איך מגיבים".

איך מתמודדים עם דחיות חוזרות ונשנות?

"אבא שלי תמיד אמר שיש כסף על הרצפה, רק צריך להתכופף ולהרים אותו. בעולם יש אינספור הזדמנויות, ועל 30 אנשים שאמרו לך 'לא', יש 100 שיגידו לך 'כן', את פשוט צריכה למצוא אותם.

"הרבה פעמים בהון סיכון דוחפים חברות לעשות דברים שלא נכונים לעסק, ואתה רק רוצה את הכסף, אז אתה מוכן להגיד כל מה שהם רוצים לשמוע. צריך לדעת מה נכון ומה טוב. לא קשה לי כשאומרים לי 'לא'".

מה כן קשה לך?

"כשאתה מנהל טוב, הרבה פעמים לא אוהבים אותך, וזה דבר שהיה לי בהתחלה נורא קשה. להיות לא אהובה, לדעת את זה ולהרגיש את זה, ולהסתכל לזה כל יום בעיניים. בהתחלה הייתי עסוקה בזה, ואז הבנתי שבניהול חשוב לפתח את היכולת להיות שנוא. אני זוכרת שהייתי בקיבוץ בביקור, ומישהו אמר לי שהעובדים שלי באחת החברות לא אוהבים אותי, ופתאום החלטתי שאני מפסיקה לתת לדבר הזה לנהל אותי. אני אשפט על מה שעשיתי, ואני צריכה לקבל את זה שלא כולם יאהבו אותי".

עם אילו עוד קשיים התמודדת?

"היה לי קשה בסוכנות, צריך לדעת איך להיות בתוך מערכת גדולה. נכנסתי מאוד ארוגנטית, אני לא אדם של מסדרונות, לא ידעתי איך להתנהל בתוך הארגון, מן הסתם פגעתי באנשים. היה לי קשה כשמשרד התפוצות לקח משהו שעבדתי עליו ושמתי בו את הנשמה, וביטל אותו. היו שם גם אלמנטים אישיים של ניסיון לפגוע בי, כדי שהארגון יפלוט אותי מתוכו. אי אפשר להגיע לתפקידים בכירים בלי לעבור את הדברים האלה. אני מרגישה שיצאתי מהם יותר אוהבת, יותר צנועה, ואני רוצה להאמין שגם קצת פחות נוקשה".

למצוא משמעות

"שנים חיפשתי דרך למלא את החיים שלי במשמעות על ידי דברים שעשיתי. רציתי כוח ונמשכתי לכוח, כי האמנתי שצריך כוח כדי להשפיע באמת.

"היום אני מוצאת משמעות מבפנים, בלהיות מחוברת לעצמי. פגשתי בתוכי שקט, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להיות בו זה לעצום לרגע עיניים ולהיזכר שאני נמצאת בדיוק איפה שאני אמורה להיות, שאני הולכת בדיוק את הדרך שאני אמורה ללכת. משמעות בעיניי היום זה ללכת את הדרך שלי, וללמוד את מה שיש ללמוד בה".

צרו איתנו קשר *5988