לקראת ערב ראש השנה התשע"ז, בחרו שופטות ושופטי בית המשפט העליון את 60 פסקי הדין המרכזיים שיצאו תחת ידיהם במהלך השנה החולפת. "גלובס" שלף מתוכם את 10 פסקי הדין הבולטים במיוחד.
בבחירה נלקחו בחשבון שיקולים שונים: השיקול המשפטי, השיקול הציבורי, השיקול הכלכלי-עסקי ושיקול החדשנות שבפסיקה.
מטבע הדברים ובהיות "גלובס" עיתון העסקים של ישראל, יכול ובמהלך השקלול הוענק לשיקול הכלכלי-עסקי ולשכיחות ההיתקלות ביום-יום במצבים שעלו בפסקי הדין, משקל גדול יותר מאשר לשאר השיקולים.
מקום 10: הימנעות מחלוקת דיבידנד בחברה פרטית עלולה להיחשב כ"קיפוח המיעוט"
האחים יצחק ומשה פסח הנם הבעלים של 60 אחוזים ממניות החברה "פרט תעשיות מתכת בע"מ". דדון חביב מחזיק ב-40 אחוזים מן המניות. בהיותם בעלי מניות הרוב בחברה, רק האחים פסח, ולא דדון, מועסקים על-ידה, בשכר. לאורך שנים רבות לא חילקה החברה דיבידנדים, ודדון לא זכה לתשלום כלשהו ממנה. בקשות ודרישות מצדו לבצע חלוקת רווחים נדחו על-ידי האחים פסח. התשלומים להם הם זכו מהחברה כעובדיה סיפקו אותם.
דדון ראה בכך משום קיפוח המיעוט, ועתר לבית המשפט המחוזי להסרת הקיפוח. הוא טען, כי האחים מתעלמים מקיומו ועושים בחברה כבתוך שלהם, נהנים ממשכורות מופרזות, ונמנעים מלהורות על חלוקת דיבידנדים.
משיתרת המזומנים של החברה עמדה, באותו מועד, על כ-4.5 מיליון שקל, ומשמדובר בחברה פרטית, הנשלטת על-ידי צמד האחים, קבע בית המשפט המחוזי, כי סירובם המתמשך של האחים להורות על חלוקת דיבידנד, במשך למעלה מ-20 שנים, עולה בנסיבות המקרה כדי קיפוח המיעוט. הוא הורה על חלוקת דיבידנד בשיעור מחצית מהרווחים שנצברו בקופתה.
ערעורם של האחים פסח נדחה על-ידי בית המשפט העליון. השופטת אסתר חיות (בהסכמת הנשיאה מרים נאור והשופט סלים ג'ובראן) קבעה כי השאלה האם ובאילו נסיבות הימנעות מחלוקת דיבידנד עשויה לעלות כדי קיפוח, מעוררת קושי לא מבוטל בהיותה מכוונת כלפי החלטות החברה לאשר ייעשה ברווחיה. החלטה מסוג זה, כך נקבע, נטועה בלב שיקול-הדעת, המסור למנהלי החברה, ועל כן, ככלל, נמנע בית המשפט מלהתערב בה. עוד נקבע, כי ככלל, אין לבעלי מניות בחברה זכות קנויה לקבלת דיבידנד, אלא אם נקבע אחרת בתקנון. עם זאת, סוגיה מרכזית המתעוררת בעת בחינת קיומו של קיפוח, קשורה בשאלה אם המדובר בחברה פרטית או ציבורית, וזאת בין היתר לאור העובדה, שבעלי מניות מיעוט בחברה פרטית חשופים יותר לניצול לרעה של כוח הרוב בהשוואה לבעלי מניות מיעוט בחברה ציבורית.
חיות קבעה, כי פגיעותם של בעלי מניות המיעוט בחברה פרטית באה לידי ביטוי בעיקר בכל הנוגע לחלוקת דיבידנד, שכן מנקודת ראותם של בעלי השליטה בחברה פרטית לא קיים במקרים רבים תמריץ "חזק" להורות על חלוקתו. לפיכך נקבע, כי בנסיבות מסוימות עשויה הימנעות מחלוקת דיבידנדים בחברה פרטית להוות קיפוח של בעלי מניות המיעוט, וזאת במיוחד כאשר בעלי מניות המיעוט, בניגוד לבעלי מניות הרוב, אינם נהנים מרווחיה באופן כלשהו. משבפי האחים פסח לא היה כל הסבר או טיעון, שיכול ללמד על שיקול עסקי לגיטימי, המצדיק את האופן שבו התנהלו, אומץ הסעד, עליו הורה בית המשפט המחוזי - חלוקת דיבידנד בשיעור מחצית מהרווחים שנצברו בקופת החברה (ע"א 5025/13).
מקום 9: יידעו הקבלנים - איחור הוא איחור הוא איחור
כל כך הרבה קבלנים, המוכרים דירות "על הנייר", עוד לפני שבנייתן הסתיימה, או אפילו לפני שהחלה, מנצלים את חוסר הבקיאות של רוכשי הדירות בנוגע לזכויותיהם בנוגע לכך. כך, מוכרת עד מאוד היא נטייתם של קבלנים ליטול לעצמם, במסגרת הסכם המכר, את הזכות לאחר במסירת הדירה לידי הקונים, בלי שיהיה עליהם לשלם פיצוי כלשהו. בין היתר, נקבע בהסכמי מכר של קבלנים, כי ככל שהקונה יהיה מעוניין להכניס שינויים בדירה, יהיה הקבלן זכאי לאחר במסירת הדירה למשך זמן ארוך.
בפברואר השנה שם בית המשפט העליון סוף לכך. היה זה במסגרת בקשת רשות לערער, שהוגשה על-ידי אלינה ודוד שמש. אלה החלו את דרכם המשפטית בבית המשפט לתביעות קטנות. בפניו הם טענו, כי על החברה הקבלנית "ספייס בניה ויזמות בע"מ", לשלם להם פיצויים בגין איחור בן שבעה וחצי חודשים במסירתה לידיהם של הדירה החדשה שרכשו ממנה. זו טענה, כי כל שינוי, שמתבקש על-ידי רוכש דירה, מחייב את הקבלן בהיערכות מיוחדת, הגוררת הארכת משך השלמת בניית הדירה. לפיכך, כך ספייס, תקופת זמן זו אינה מובאת בחשבון בעת קביעת מועד המסירה הראשוני, שננקב בחוזה המכר. על-פי החברה הקבלנית, החוק הקובע את הפיצוי בגין איחור במסירה אינו מתייחס למקרה, שבו מוסכם עם קונה, המבקש שינויים ותוספות, על מועד חדש למסירת החזקה בדירה.
בפסק הדין, שבו התקבלה עמדת הרוכשים, שמה השופטת דפנה ברק-ארז לנגד עיניה את הזהירות היתרה, שבה יש לנהוג בכל הקשור להגנה על זכויותיהם של רוכשי דירות. "רכישתה של דירת מגורים בישראל היא העסקה המשמעותית ביותר בחייה של משפחה ממוצעת ועל כן סוגיה זו מצריכה פיקוח שיפוטי מיוחד לשם הגנה על האינטרס הציבורי", קבעה והוסיפה: "אין להקל ראש בקשיים העומדים בפני רוכשי דירות, שעלולים למצוא עצמם שבויים בידיו של קבלן הממאן לפצותם חרף האיחור במסירת הדירה".
ברק-ארז זכרה את פערי הכוחות בין הקבלן לבין רוכש הדירה, ואת זאת שמועד מסירתה של הדירה, לאחר שזו כשרה וערוכה למגורים, הוא אחד הנתונים הקריטיים ביותר מבחינתו של רוכש הדירה. היא קבעה, כי התניה שבהסכם המכר, המאפשרת לקבלן לאחר במסירת הדירה בלמעלה מ-60 ימים, היא תניית פטור, המנוגדת להוראות הקוגנטיות שבחוק, ואינה תקפה. לפיכך היא קבעה, כי לצורך קביעת הפיצוי בגין האיחור יש להתייחס למועד המקורי, שנקבע בחוזה בין הצדדים, קרי שבעה וחצי חודשים טרם מועד המסירה בפועל (רע"א 6605/15).
מקום 8: חיסיון עו"ד-לקוח - לא בכל מחיר
חשיבותו של החיסיון, החל על דברים, המוחלפים בין עורך הדין לבין לקוחו במסגרת הטיפול המשפטי, ידועה לכול. בחודש דצמבר 2015 קבע בית המשפט העליון עוד גבול לחיסיון זה.
היה זה במסגרת ערעור, שהגיש יצחק אברג'יל, על החלטות שניתנו במסגרת חקירה פלילית, שהתנהלה נגדו, ושבהן הורו בתי המשפט לפרקליטיו להמציא את חשבוניות המס, שהם שהנפיקו בגין קבלת שכר-טרחתם. אברג'יל טען, כי המצאת המסמכים הנה בגדר הפרת החיסיון שבין עורך הדין לבין לקוחו.
השופט אורי שהם (בהסכמת השופטים ניל הנדל ונעם סו|לברג) קבע, כי "הנטל להוכיח את דבר תחולתו של החיסיון מוטל על הטוען לו". הוא הוסיף וקבע כי "כאשר מדובר בחיסיון עורך דין-לקוח, הרי שטיבו של המסמך לגביו נטען החיסיון, כמו גם מקום המצאו, משפיעים על היקף נטל ההוכחה".
"האם החיסיון, המעוגן בסעיף 48 לפקודת הראיות, חל גם על סכום שכר הטרחה", שאל שהם. לדידו, החיסיון יחול רק על "דברים ומסמכים", שהוחלפו בין עורך הדין ללקוח. "התנאי העיקרי הנדרש בסעיף הוא כי ל'דברים', כשהכוונה לדברים שהוחלפו בעל פה... ול'מסמכים', יהא 'קשר ענייני לשירות המקצועי'".
"אינני סבור, כי סכום שכר הטרחה ששולם לעורך הדין או חשבוניות המס גופן, שנמסרו על-ידי עורך הדין ללקוחו בעקבות תשלום שכר הטרחה, נמנים על אחד מבין השירותים המפורטים בחוק לשכת עורכי הדין, או על שירותים בעלי צביון דומה. לפיכך, ומהבחינה הלשונית, ספק רב בעיניי, אם רכיבים אלו נוגעים ל'שירות המקצועי' שמעניק עורך הדין ללקוחו, ועל אחת כמה וכמה שרכיבים אלו אינם בעלי 'קשר ענייני' לשירות זה", קבע שהם. "גילוי סכום שכר הטרחה או חשיפת חשבוניות המס, אין בהם כדי לפגוע, ככלל, בתקשורת החופשית בין הלקוח לבין עורך דינו", המשיך והוסיף: "לדידי, פרטים אלו אינם מהווים חלק מהתקשורת בין עורך הדין ללקוחו, עליה מבקש החיסיון להגן".
שהם סיים וקבע, כי "במקרים חריגים ביותר, מקום בו עורך הדין עשוי לשכנע את בית המשפט, הדן בטענת החיסיון, כי שכר הטרחה או פרטי חשבונית המס, משקפים, כשלעצמם, את פרטי התקשורת המקצועית בינו לבין לקוחו, ניתן יהיה לחרוג מן הכלל ולהורות, באותן נסיבות, על חיסיון המידע או המסמך הרלוונטי" (רע"פ 751/15).
מקום 7: כדי שמתווך "בלעדי" יקבל דמי תיווך, עליו להיות הגורם היעיל לעסקה
הנה עוד מצב, בו נתקלים אנשים רבים, והמותיר אותם נבוכים וחסרי אונים. הם מציעים את דירתם למכירה. מגיע מתווך דירות, המבטיח הרים וגבעות, והמחתים אותם על מסמך, בו הם מפקידים בידיו את הבלעדיות להצעת דירתם למכירה. במהלך תקופת הבלעדיות נכרתת עסקה למכירת הדירה, ללא כל קשר למתווך. האם על המוכרים לשלם לו דמי תיווך, למרות שכלל לא היה קשור לעסקה?
בחודש יולי השנה השיב בית המשפט העליון בשלילה על שאלה זו. היה זה במסגרת הליך משפטי, שהתנהל בין אופיר בנימין לבין קבוצת בראל נכסים בע"מ. בפברואר 2014 חתם בנימין על "הסכם בלעדיות", שהקנה לבראל את הזכות הבלעדית לפעול עבורו למציאת רוכשים. נקבע בו, כי בנימין לא ישתף פעולה בתקופת הבלעדיות עם מתווכים אחרים או כל גורם אחר, וכי אם הבית יימכר בתקופת הבלעדיות, ישלם בנימין לבראל עמלה בשיעור אחוז אחד משוויו המלא של הבית.
כחודשיים לאחר ההתקשרות בהסכם הבלעדיות, מכר בנימין את הבית לרוכשים, שביקרו בו, עם מתווך אחר, ששה ימים לפני חתימת הסכם הבלעדיות. בראל דרשה מבנימין שישלם לה דמי תיווך בגין מכירת הבית, אך זה דחה את דרישתה.
לאחר שבתי המשפט השלום והמחוזי דחו את תביעתה של בראל לדמי תיווך, הגישה זו בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון. הייתה זו הזדמנות ראשונה לבית המשפט העליון לדון בסוגיה זו.
השופטת דפנה ברק-ארז (בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ויצחק עמית), קבעה, כי הדרישה לכך שהמתווך יהיה הגורם היעיל ביצירת העסקה היא קוגנטית, וכי מסקנה זו מתיישבת עם תכליתו הצרכנית של חוק המתווכים.
היא קבעה, כי זכאותו של מתווך לתשלום מותנית תמיד בכך שהוא יהיה הגורם היעיל שביסוד העסקה, גם אם מדובר במתווך בלעדי. בהתייחסה לחזקה, הקבועה בחוק ושעל-פיה "מתווך בלעדי" היה הגורם היעיל בכריתת העסקה, היא קבעה, כי זו אינה חזקה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה, אם כי לא בנקל. ברק-ארז קבעה אמות מידה, לפיהן ניתן יהיה להכריע בשאלה מתי נסתרה החזקה האמורה. בעשותה כן, היא התייחסה, בין היתר, לצורך בהגנה על צרכנים בשוק התיווך מפני מתווכים רשלנים, או כאלה, שאינם שוקדים עלהתחייבויותיהם, מחד גיסא, ולשאיפה לשמור על מוסד התיווך הבלעדי בשל יתרונותיו לעוסקים ולצרכנים בתחום, מאידך גיסא (רע"א 4036/16).
מקום 6: גם נושה, המחזיק בבטוחה, חייב לנהוג בתום-לב
"האם רשאי בית המשפט להורות על המרת בטוחה בבטוחה אחרת ללא הסכמת הנושה?". זו השאלה, שעלתה בערעורה של י.ש. אבן ישראל בע"מ, על דחיית בקשתה להמיר הערת האזהרה, שהייתה רשומה על נכס שבבעלותה, בערבות בנקאית.
הערת האזהרה נרשמה להבטחת החזר הלוואה, שנטל ראובן שולמן מאדם אחר. במסגרת הליך משפטי, בו היו מעורבים אבן ישראל, החייב-שולמן והנושה, הגישה החברה בקשה להמרת הערת האזהרה בערבות בנקאית. לאחר שהנושה-עצמו קצב את סכום החוב הנטען בסך העולה במעט על מיליון שקל, עתרה החברה להפקדתה בקופת בית המשפט של ערבות בנקאית אוטונומית על מלוא סכום החוב, וזאת על-מנת שיהיה ניתן למחוק את הערת האזהרה.
אבן ישראל טענה, כי התנגדות הנושה להמרה המבוקשת נעשתה בחוסר תום-לב, וכי היא בבחינת ניסיון פסול להפעיל עליה לחץ. כך, מאחר שהפקדתה של ערבות משפרת את מצבו, ולא מזיקה לו.
השופט נעם סולברג (בהסכמת השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל) קבע, כי למרות שלנושה יש זכויות קנייניות בבטוחה, עדיין נתונה לבית המשפט סמכות להורות על המרת בטוחה בבטוחה אחרת. "לעמדתי, אין בזכויותיו הקנייניות של הנושה במשכון בכדי לשלול את חובתו לנהוג בזכות זו בתום-לב. בהינתן סיטואציה שבה המרת הבטוחה בבטוחה אחרת אינה פוגעת בנושה, עיקרון תום-הלב מחייב את הנושה להסכים לבקשה כזו, ומאפשר לביהמ"ש להתערב בכך בהעדר הסכמה כאמור", חרץ. לדידו, השאלה אינה עצם קיומה של סמכות, אלא אופן הפעלתה: אימתי י*יחשב סירובו של נושה להמרת הבטוחה כסירוב שאינו מוצדק, ומתי המרה כזו פוגעת בנושה באופן שי*חשב בלתי לגיטימי. "מצבים שבהם הסירוב יהא בלתי-מוצדק הם מצבים חריגים במיוחד", הוסיף סולברג.
שיקולים לעניין זה יהיו: האם הבטוחה החלופית מבטיחה את תשלום החוב לפחות כמו הבטוחה הנוכחית; הקשיים באופן מימוש הבטוחה החלופית ביחס לבטוחה הנוכחית; קיומם של מאפיינים ספציפיים, המיוחדים לבטוחה הנוכחית; והאם בעת מתן הבטוחה התכוונו הצדדים ליצור אמצעי לחץ לפירעון החוב דווקא בעזרת השימוש בבטוחה זו. כאשר מבחנים אלו מצביעים על כך שלא יאונה לנושה נזק של ממש אם הבטוחה תומר בבטוחה חלופית סירובו לעשות כן עשוי להיחשב לחוסר תום-לב (רע"א 1554/16).
מקום 5: מתנה לפני מיתה
עוד כשהיה בין החיים, העניק אהרון נחשון ז"ל לדודו, עמוס נחשון, במתנה, את חלקו (מחצית) בבית מגורים בתל-אביב. בהסכם המתנה נקבע כי עמוס לא יוכל להעביר לצד שלישי את הזכויות, שניתנו לו במתנה, במשך כל ימי חייו של המנוח, אלא בהסכמתו. עוד נקבע, כי למנוח זכות מגורים בנכס עד ליום מותו.
לימים ביקש המנוח לחזור בו מן המתנה, חתם על צוואה, בה הוריש את כל רכושו ליורשיו על-פי דין, ובין הצדדים התגלע סכסוך משפטי, שבמהלכו הלך המנוח לבית עולמו ויורשיו נכנסו בנעליו. המנוח טען, כי הסכם המתנה בטל מחמת עושק, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת. עוד טען, כי הוא חוזר בו מהתחייבותו לתת לעמוס מתנה, מחמת התנהגותו המחפירה כלפיו. עמוס טען, כי המתנה, שהעניק לו המנוח הושלמה, וכי היא בבחינת "מתנה גמורה".
במסגרת הערעור נדונה נפקות ההגבלות, שהוטלו על זכויותיו של עמוס בנכס למשך חיי המנוח, ונבחן אם יש בהן כדי להעיד על כך שעסקינן ב"מתנה מחמת מיתה", שלפי דיני הירושה דינה בטלות. השופטת ענת ברון (בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית) קבעה, כי להוראת חוק הירושה, שלפיה מתנה, שנותן אדם, על-מנת שתוקנה לאחר מותו, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה, יש ליתן פרשנות מצמצמת. "הוראת הבטלות שבסעיף טומנת בחובה מגבלה משמעותית על חופש החוזים, כמו גם פגיעה בחירות הפרט להתחייב לעשות עסקאות בקניינו", הטעימה והוסיפה: "פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת כאשר כוונת הצדדים היא אמנם שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן; לא כך הוא כאשר מתברר כי הצדדים התכוונו שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מיידי, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל".
על כוונת הצדדים בהקשר זה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, וכן מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם. ברון קבעה, כי מן הראוי לתת את הדעת גם לשיקולים כלליים, הנובעים מאופייה המיוחד של פעולת הענקת מתנה: יש שנותן המתנה אינו מעוניין לשאת בסיכונים עתידיים אפשריים, הכרוכים בזכות שהעביר, מחד גיסא; ויש שנותן המתנה מעוניין להשהות את מועד ההקניה של דבר המתנה, על-מנת לשמר בידיו את האפשרות לחזור בו מהתחייבותו, מאידך גיסא.
ביישום שיקולים אלה על נסיבות המקרה, נמצא (בדעת רוב) כי כוונת הצדדים היתה להקנות לעמוס זכות אובליגטורית בנכס ולאלתר; כי היה מדובר במתנה גמורה; וכי לא היה יסוד לטענה שהמתנה בטלה "מחמת מיתה" (ע"א 879/14).
מקום 4: יומני היקר (והפרטי)
הרי לפנינו מצב, שבעידן הטכנולוגי הנוכחי עלול להתרחש בכל רגע, בכל מקום: "אדם מתארח בבית חברו, ובמהלך האירוח מבקש להיכנס מן המחשב הביתי לתיבת הדוא"ל הפרטית שלו. לאחר שעזב האורח את הבית, ניגש המארח למחשב ומוצא את תיבת הדוא"ל פתוחה, ובה הודעה פתוחה שממנה הוא למד כי האורח הונה אותו במסגרת עסק כלשהו. האם רשאי המארח להעתיק את ההודעה לצורך הגשתה כראיה בבית המשפט?".
שאלה זו עלתה במסגרת הליך משפטי, מאחר שאחד מבעלי הדין ביקש להגיש כראיה מסמך, שהושג בדיוק בדרך שכזו. והרי כידוע, מסמך שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינו יכול, בדרך כלל, לשמש כראיה בהליך משפטי. החוק קובע, כי העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, באה בגדר פגיעה בפרטיות. בית המשפט המחוזי, שבפניו באה הסוגיה, קבע כי במקרה הנדון לא היה מדובר כלל בפגיעה בפרטיות, משום שאת התנהלותו של האורח ניתן היה לראות כמתן רשות מכללא להעתקת תוכן המכתב. הוא דימה זאת למצב שבו היה האורח מותיר אחריו את אותן הודעות כשהן מודפסות, על גבי השולחן הפיזי בבית המארח; לדידו, אין ניתן לומר שאדם כזה התכוון כי ההודעות תהיינה חסויות.
דעתו של השופט נעם סולברג הייתה שונה. "לא דומה שולחן עבודה וירטואלי לשולחן עבודה פיזי. אדם המשאיר בנכס שהושכר לו יומן אישי, כלום רשאי בעל הנכס לעיין ביומן זה? האם די בעצם השארתו של היומן כדי ללמד על הסכמה לעיין בו? התשובה לכך היא בשלילה. הנחת המוצא היא שכאשר בחומרים אשר ברור כי הם חומרים פרטיים עסקינן, חזקה כי השארתם ברשות אחר נעשתה בשוגג, ואינה מלמדת כלל ועיקר על הסכמה", כך הוא.
סולברג הוסיף וקבע כי "בימינו-שלנו מכיל המרחב הוירטואלי הפרטי - תיבת הדוא"ל, חשבון הפייסבוק ודומיהם - מידע פרטי ורגיש מאין כמותו. משכך ברור שהשארתם פתוחים על מסך המחשב של הזולת אינה מלמדת על התרת העיון בהם, אלא על אפשרות של ש*כחה". לפיכך, "אין ספק כי מי שהותיר את תיבת הדוא"ל שלו פתוחה על גבי מחשב של אחר לא נתן בכך הסכמה לעיין בהודעותיו. הוא הדין... למי שהשאיר את חשבון הפייסבוק (או רשת חברתית אחרת) פתוח על גבי מחשב של הזולת. חזקה היא, שאין בכך כדי להעניק רשות לעיין בו, קל וחומר שאין בכך כדי לתת רשות להעתיק את הדברים".
לאור דברים אלה קבע סולברג, כי תוכן כזה פסול מלשמש ראיה בהליך משפטי, בכפוף לחריגים שנקבעו בחוק (רע"א 2552/16).
מקום 3: דיני שטרות - מותה של הלכת גויסקי
במהלך למעלה מ-50 השנים האחרונות משלה בכיפת דיני השטרות הלכת גויסקי. על-פי הלכה זו, אדם שקיבל שטר (כגון שיק) "לא טהור", שהוסב לטובתו, יכול להתגבר על טענת "כישלון תמורה", כלומר, אי-ביצוע עסקת היסוד, שבגינה ניתן השיק, ולזכות בסכום השיק, וזאת בתנאי שהדבר התרחש לפני שקיבל את השיק. עתה קראה "טל טריידינג קורפ" תיגר על הלכה זו, והדבר עלה בידה.
טל טריידינג כרתה חוזה לקניית יהלומים מיהלומי צבי אור (1981) בע"מ. במעמד זה היא משכה לטובת המוכרת מספר שיקים "דחויים", וביניהם שיק בסך כמאתיים אלף דולר. סחירותו של השיק לא הוגבלה, ומילים כגון "למוטב בלבד" לא נכתבו עליו. המוכרת הפקידה את השיק בחשבון הבנק, שאותו היא מנהלת, כבטוחה לתשלום חובותיה לבנק לאומי. בעת הפקדת השיק הטביעה המוכרת על גבו של השיק חותמת היסב, ובה שם חברה, שהיה שונה מזה שצוין כשם הנפרעת בשיק. לאחר מכן נקלעה המוכרת לקשיים כלכליים ולא סיפקה לטל טריידינג את היהלומים. זו ביטלה את השיק. לאחר חילולו של השיק, הגישו הבנק ללשכת ההוצל"פ.
בהסתמך על הלכת גויסקי הוותיקה וחרף זאת שבעקבות הפגם בחתימת ההיסב, לא היה הבנק "אוחז כשורה", חייבו בתי המשפט השלום והמחוזי את טל טריידינג לשלם לבנק את סכום השיק, וזאת על אף שהחוזה עמה הופר והיא מעולם לא קיבלה את היהלומים, שתמורתם משכה את השיק. כך הגיע העניין אל שולחנו של בית המשפט העליון.
בדרכו לבטל את ההלכה הישנה, הזכיר השופט ניל הנדל, שבמועד בו נטל הבנק את השיק מאת המוכרת - שהוא המועד הקובע לעניין זה - עדיין לא הופר החוזה למכירת היהלומים, וההפרה אף לא הייתה צפויה. הנדל סקר את תכליותיהם של דיני השטרות ואת מהותו של השטר, ואף את מעמדו של "אוחז בעד ערך", לעומת מעמדו של "אוחז כשורה". הוא הזכיר כי "הביקורת המרכזית כנגד הלכת גויסקי יצאה כנגד ההסתמכות הבלעדית על דיני הקניין החלים על כסף מזומן. על-פי הגישה הביקורתית, כאשר התובע-הנסב אינו אוחז כשורה, יש לבחון את זכויותיו מול הנתבע-המושך גם על-פי דיני החיובים". על-פי אותה ביקורת, השטר אינו נושא עמו בהכרח זכות מוחלטת לפירעונו. הפרה עתידית של התחייבויות עסקת היסוד יכולה לפגוע בזכות זו. הדגש הוא על כך שמדובר בזכות חוזית. אין עסקינן בכסף מזומן. באין הוראה מיוחדת מדיני השטרות, כגון שאחיזת התובע היא כשורה, הרי שיש להחיל את דיני החיובים הכלליים.
"פסק הדין בעניין גויסקי ניתן בשנת 1962", הטעים הנדל. "אף לכך יש משקל, שהרי אין דומה שינוי הלכה שניתנה לפני שנה, למשל, לכזו שניתנה לפני עשרות שנים. הגם שנקודה זו אינה עיקר, ברי כי העולם העסקי השתנה לאין שיעור מאז ואף חוקקו חוקים שונים. שינויים אלה לא פסחו על עולם השטרות". לאור דברים אלה ואחרים, הוא קבע (בהסכמת השופט שהם ונגד דעתו החולקת של השופט סולברג), כי יש לבטל את הלכת גויסקי, כך שמחזיק השיק הפגום לא יוכל לדרוש את מימושו, ללא קשר לעיתוי של "כישלון התמורה", היינו, בין אם אירע לפני קבלת השיק ובין אם אירע לאחריו (רע"א 1554/16).
מקום 2: פרשת הולילנד - אולמרט לכלא
פסק הדין, המוכר כ"פסק-דין הולילנד", נסוב סביב 3 פרשיות שחיתות ציבורית חמורה, שעירבו אנשי עסקים ויזמי נדל"ן מן העבר האחד, ועובדי ונבחרי ציבור מן העבר האחר. כתבי האישום, שהוגשו נגד מספר נאשמים נשענו, בעיקרם, על עדותו של עד המדינה, שמואל דכנר ז"ל.
בפסק דין רחב יריעה והיקף, נדרש העליון לכל אחת מהפרשיות, וכן לדיון פרטני בערעור, הנוגע לכל אחד מהנאשמים. בפסק הדין נכלל גם ניתוח רחב יריעה של סוגיות משפטיות מרכזיות בדין הפלילי. בחלק הכללי של פסק הדין (שנכתב על דעת כל חברי ההרכב), מפרט אב בית הדין, השופט סלים ג'ובראן, על אודות עדות עד המדינה בפרשיות השונות, תוך שימת דגש על מורכבות האיש ומורכבות עדותו. בין היתר, ישנה התייחסות לשקרים מהותיים,שאפפו את דבריו, הן עובר למשפט והן במהלכו, ולאי-אמינותו, כמו גם לעובדה, שהוא נפטר באמצע חקירתו הנגדית, כך שזו לא הושלמה, ולהשלכותיה המשפטיות של עובדה זו.
בנוגע לנאשמים, שעד המדינה לא נחקר בעניינם בחקירה נגדית, נקבע כי לא ניתן לסמוך על עדותו כ"לבנה בחומת ההרשעה", וכי למעשה לא ניתן לייחס לה כל משקל. בפרק המכונה "על השוחד ועל העיוורון" מתייחס השופט ניל הנדל למעשה של לקיחת שוחד ולחומרתו הרבה. הודגש כי השוחד יוצר אחווה מסוכנת בין נותנו לבין מקבלו, וכן הודגש "העיוורון שבעיוורון", היינו, שמקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול-דעתו נפגעו.
"עבירת השוחד היא תרבות רעה וממאירה. היא נכרכת עם עוולות מוסריות נוספות, עיוות דין, הונאת הציבור, ופגיעה בבניה החלשים ביותר של החברה. היא פוגעת בחוט המשולש של ערכים מרכזיים טוהר המידות של עובדי הציבור; פעילותו התקינה של המנהל הציבורי; ואמון הציבור וביחד, בסדרי השלטון והמשפט".
הנדל קבע כי בהיות עבירת השוחד מצויה במגרש של המשפט הפלילי, הדוגל באי-הרשעתו של החף מפשע, הרי עם כל החשיבות הציבורית, הנודעת למלחמה בשחיתות, הנאשם בשוחד הוא ככל נאשם אחר במובן זה, שנטל ההוכחה רובץ על התביעה. וככל שנותר ספק סביר באשמתו, יש לזכותו.
אחת המחלוקות המרכזיות שנתגלעו בין חברי המותב נגעה לערעורו של אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, על הרשעתו בפרשת הולילנד. הוחלט פה אחד להותיר על כנה את הרשעתו של אולמרט באישום השני, לפיו עד המדינה העביר כספים לשולה זקן, שחלקם שימש למימון מערכות בחירות של אולמרט, במטרה להטותו למשוא פנים ולקידום ענייני חברת הזרע במסגרת תפקידו במשרד התמ"ת.
מנגד, בעניין האישום, לפיו אולמרט קיבל כספי שוחד באמצעות אחיו יוסי על-מנת שכראש עיריית ירושלים יפעל לקידום פרויקט הולילנד, נחלקו הדעות. אל מול דעת המיעוט של השופט סלים ג'ובראן, סברו השופטים ניל הנדל, יצחק עמית, עוזי פוגלמן וצבי זילברטל, כי אשמתו של אולמרט לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר וכי לפיכך יש לזכותו. המחלוקת העיקרית בין ג'ובראן לבין הנדל לא נסבה סביב השאלה האם "סכום משמעותי" הועבר מעד המדינה ליוסי, אלא סביב השאלה האם אולמרט היה מעורב בכך. משנמצא כי עדות עד המדינה ביחס לאולמרט חסרת משקל, הן לנוכח אי-אמינותו והן מחמת העדר חקירה נגדית, הרי ששאלת אשמתו של אולמרט הייתה אמורה להיות מוכרעת על ראיות נסיבתיות בלבד.
הנדל קבע, כי המסקנה, לפיה אולמרט ביקש את העברת הכספים ולמצער ידע עליה, אינה היחידה האפשרית באופן המחייב את הרשעתו. לדידו, היו קיימים תרחישים סבירים אחרים, המעוגנים בחומר הראיות, לפיהם לא אולמרט הוא שיזם את העברת הכספים מעד המדינה לאחיו, ולכך שאולמרט אף לא ידע על העברת הכספים לאחר שנעשתה. במישור המשפטי, אזכר הנדל את זאת שהכספים לא הגיעו לידי אולמרט, אלא לידי אחיו, ומכיוון שהעבירה היא נטילת שוחד, ולא רק קבלתו על-ידי אחר, הרשעת אולמרט מחייבת כי ידע על כך.
לצד חולשתם של החיזוקים למסקנה המפלילה, הדגיש הנדל את חשיבות החקירה הנגדית כחלק מזכות הנאשם להליך הוגן. לדידו, בהתחשב בכך שמדובר בתיק, המושתת על ראיות נסיבתיות, החיזוקים שהובאו לתמיכה במסקנה המפלילה אינם בעלי משקל גדול יותר לעומת החיזוק למסקנה המזכה בדמות העדר חקירה נגדית. פסק הדין כולל ניתוח נורמטיבי מקיף של הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות. גם הרשעה כזו תתאפשר רק בהעדר ספק סביר, אך המבחן מוגדר יותר: האם האפשרות המרשיעה היא היחידה האפשרית, ואין בלתה. אין די בכך שקיימת אפשרות סבירה, המובילה להרשעה, כדי למנוע זיכוי. מנגד, די למצוא בין בקווי ההגנה של הנאשם ובין ביוזמת בית המשפט תרחיש סביר והגיוני אחר, שאינו תיאורטי והמוצא בסיס בחומר הראיות, כדי לזכות מחמת הספק.
לצד הדגשת חומרתה של עבירת השוחד של עובדי ציבור והצורך להוקיעה, הדגיש הנדל, שהיעד של המלחמה בשחיתות אינו עומד לבדו. "יש לזכור כי הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מוטל על התביעה מראש הראשים ועד סוף הסופים". מכך נובע, כי על בית המשפט לזכך את הראיה מהשמועה, להעמיק בראיות ולנסות, ככל הניתן, למצוא בהן עיגון לנרטיב שונה, המתיישב עם חפות. "בית המשפט חייב בכל עת להזהיר עצמו שלא לבסס הרשעה על סמך תחושות או חשדות, אפילו אינם מבוטלים. הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות מחייבת זהירות כפולה ומכופלת. אם הכוס אינה מלאה, אפילו היא כמעט מלאה, יש לזכות מחמת הספק". נוכח הזיכוי באישום הראשון, הופחת עונשו של אולמרט משש שנות מאסר ל-18 חודשי מאסר (ע"פ 4456/14).
מקום 1: בעירת הגז
בעוד שבעבר גאתה "מחאת המילקי" והוציאה את האזרחים לרחובות, בשנה החולפת היה זה מתווה הגז, שגרם להם להניף שלטים ולקרוא קריאות בגנותו. הדי קריאותיהם של האזרחים נשמעו היטב גם באולמו של בית המשפט הגבוה לצדק בירושלים, בפניו נדונה חוקתיות המתווה, שעליו החליטה הממשלה, לטיפול במאגרי הגז, שנתגלו בשטח המים הכלכליים של ישראל.
"הסוגיה שלפנינו קשה להכרעה, בראש וראשונה מן הטעמים הציבוריים", פתח המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין את פסק-דינו. "בית המשפט נדרש להחליט בתוך מחלוקת ופולמוס שקשה לזכור כמותם מקום שמדובר בנושא לכאורה כלכלי מיסודו, אמנם עצום ורב במובן הכלכלי, אף כי מן הסתם כך הוא כל נושא כלכלי בעל השלכות חברתיות - אך כאמור לא בנושא אידיאולוגי שיש בו כדי לפלג עם וחברה מטבע ברייתו. באופן פשוט, במובן הכלכלי, השאלה היא האם 'עשתה המדינה עסק טוב', והציבור הישראלי ייהנה, או שמא היתה שוטה שבעולם והותירה רווחי יתר אצל החברות שבהן מדובר", המשיך. "במישור הכלכלי לא לנו להכריע, ו'תפקידנו בכוח' הוא הבדיקה המשפטית, אותה נעשה", כך רובינשטיין.
פסק הדין עסק בשלוש סוגיות מרכזיות: הראשונה, מהן הנסיבות, בהן ניתן לעשות שימוש בהוראת החוק, המקנה לשר הכלכלה סמכות לפטור הגבל עסקי מהוראות החוק נוכח שיקולי חוץ וביטחון, והאם בעניין הנדון נעשה השימוש בסעיף בסמכות. השנייה, האם ההתחייבות כלפי חברות הגז לסביבה רגולטורית יציבה בת עשור ניתנה בסמכות. והשלישית, האם המתווה עולה כדי "הסדר ראשוני", המחייב חקיקה ראשית.
בנוגע לשאלה הראשונה, נקבע כי השימוש בהוראת החוק, המקנה סמכות לשר הכלכלה, כאמור, נעשה בסמכות ובסבירות. זאת, לנוכח קיומם של טעמים ביטחוניים-מדיניים כבדי-משקל, אשר הצדיקו זאת, חרף הפגיעה באינטרס התחרות, שעליו נועד החוק להגן.
השופט סלים ג'ובראן העיר, עם זאת, כי התשתית העובדתית שביסוד הפעלת ההוראה האמורה הייתה חסרה התייחסות להשפעות מתווה הגז על התחרות במשק, וכי מסגרות הזמנים, שניתנו לציבור להביע עמדתו לגבי המתווה היו דחוקות, באופן שפגע בעיקרון שיתוף הציבור בתהליך קבלת ההחלטות ובשקיפות ההליך הפוליטי.
בנוגע לסוגיה השנייה, פתח רובינשטיין וקבע: "משעמדנו על עיקר הדברים, הגיעה עת ההכרעה, ואנו נדרשים אליה בדחילו וברחימו בהכרת המונח בכף, ובמישור המשפטי, בלא הבעת דעה על המתווה לגופו, כפי שכבר ציינו. סבורני כי תניית היציבות, באופן בו עוצבה, מפרה במובהק את הכלל האוסר על כבילת שיקול-הדעת המינהלי".
ברוב דעות (השופטים רובינשטיין, ג'ובראן, חיות ופוגלמן) נקבע כי "פסקת היציבות" במתווה הגז, במסגרתה מתחייבת הממשלה לעשר שנים, שבהן לא תחוקק ואף תיאבק בכל חקיקה נגד הוראות המתווה, נקבעה בחוסר סמכות. נקבע כי כאשר מוקנית לרשות סמכות בחוק, זו מקימה בצדה את החובה להפעלת שיקול-הדעת, כך שאין בסמכות הממשלה לכבול מראש את יכולתה להחליט או לפעול בעתיד בעניין מסוים. ועוד נקבע כי "הוראות המתווה כובלות לא רק את ידיה של הממשלה - ושל הממשלות העתידות לבוא - אלא גם את ידיה של הרשות המחוקקת". הוטעם, כי הדברים אמורים ביתר שאת מקום שמדובר בנושא, המצוי במחלוקת פוליטית ערה, כאשר העמדה, שהרשות המבצעת מבקשת לכפות, עשויה לסתור את תפיסתה האידיאולוגית של ממשיכתה.
בשאלה השלישית, סברו השופטים חיות, פוגלמן וסולברג, כי מתווה הגז (בנפרד מפסקת היציבות) אינו עולה כדי "הסדר ראשוני", המחייב את עיגונו בחקיקה ראשית.
ברוב דעות (רובינשטיין, ג'ובראן ופוגלמן) הוחלט כי נוכח האמור בפסק הדין, ונוכח הצהרת המדינה, רשויותיה הרלוונטיות וחברות הדלק, שלפיה פסקת היציבות היא תנאי אין בלתו, דין המתווה כולו להתבטל. עם זאת, ניתנה למדינה ארכה בת שנה לפעול להסדרת הדרוש בהתאם לפסק הדין (בג"ץ 43774/15).
כתבות
ני"ע
