ביוגרפיה של אלן גרינספן: צפה את משבר הדיור ולא פעל

בביוגרפיה חדשה, "האיש שידע: חייו וזמנו של אלן גרינספן", מתאר המחבר סבסטיאן מולאבי את חייו ופועלו של יו"ר הפד לשעבר, מי שנחשב עדיין לאחראי העליון למשבר הפיננסי של 2008-2009

אלן גרינספן / צילום: בלומברג
אלן גרינספן / צילום: בלומברג

באוקטובר 1987, כמה חודשים אחרי מינויו של אלן גרינספן ליו"ר הפדרל ריזרב, שוק המניות האמריקאי קרס. הודעה קצרה ומרגיעה של הפד בתוספת הפחתת ריבית, ולחץ שהפעיל נשיא הפד בניו-יורק, ג'רלד קוריגאן, על הבנקים בוול סטריט להמשיך להלוות, מנעו התמוססות פיננסית. הנכסים הפיננסיים היו אולי תנודתיים, אבל גרינספן נוכח לדעת שאחרי כמה פעולות של הפד, התעסוקה והתפוקה יימשכו כאילו מאומה לא קרה.

כך נפתחת הביוגרפיה החדשה, "האיש שידע: חייו וזמנו של אלן גרינספן", שכתב סבסטיאן מולאבי (Sebastian Mallaby), עמית מחקר במועצה האמריקאית ליחסי חוץ, ובעל טור ותיק במגזין "אקונומיסט" וב"וושינגטון פוסט", על מי שנחשב עדיין לאחראי העליון למשבר הפיננסי של 2008-2009 שהשלכותיו מורגשות עד ימינו. מולאבי השיג את מלוא שיתוף הפעולה של גרינספן, וכתב פורטרט מקיף של חייו והזמנים שבהם פעל.

גרינספן, יליד 1926, פרש מהפד בתחילת 2006, כשהוא נשוי בשנית לכתבת הטלוויזיה אנדריאה מיצ'ל (מגיל 70). מולאבי מתאר את ילדותו כיתום משני הוריו בגיל חמש, דרך עלייתו לגדולה כחבר הצוות הכלכלי של הנשיא ריצ'רד ניקסון ואחר-כך מינויו ליו"ר הפד שהפך אותו ל"גורו" הכלכלי העולמי הנחשב ביותר - עד להודאתו בעדותו בקונגרס אחרי המשבר העולמי ב"טעות" בתפיסתו את עבודת העולם הכלכלי והפיננסי. למרות יותר מ-700 עמודי טקסט, הספר מרתק בזכות כישרונו של מולאבי להדגים היטב את דבריו ולהציג ציטוטים שמאיירים את התיאוריה.

"הוא רצה להיות במרכז"

מולאבי מתאר איך גרינספן למד שהתהליך הפוליטי האמריקאי לא סובל עמדות קיצוניות. "לא רעיונות הניעו אותו אחרי הכול, למרות הקסם שהילכה עליו הסופרת-הפילוסופית איין רנד בתחילת דרכו. הסגנון הידידותי, החברי והלא-עימותי התברר כמנבא טוב יותר את התנהגותו בלשכת היו"ר, ולא האידאולוגיה הליברטריאנית. הוא היה רק אנושי, ככלות הכל. הוא רצה להיות במרכז".

והוא היה במרכז, ובמובן רב נשאר בו אחרי המיתון הגדול והמשבר העולמי. השאלה הגדולה שמציג מולאבי כלולה כבר בשם ספרו "האיש שידע". גרינספן היה מילדותו אובססיבי לפרטים ולעובדות, ממשחקי בייסבול עד שוקי ההון. שליטתו במספרים העניקה למנהיגים ולראשי עסקים את הביטחון בניתוחים ובמדיניות שלו. מדוע, אם כך, הוא לא פעל כאשר ידע לכאורה על משבר הדיור המתקדר באופק, שהוביל למחנק האשראי הענק ולמשבר הכלכלי-פיננסי שהעולם השתנה ללא הכר בעטיו?

הניבוי המדויק והחשוב ביותר של גרינספן היה ב-1996. מלבד אזהרתו באותה שנה מפני "התרוממות רוח בלתי-הגיונית" בשוקי ההון, שהפכה לנכס צאן ברזל בעולם ההשקעות, הוא הבחין בכך שפריון הייצור הואץ בשנות ה-90 למרות שהוא לא השתקף עדיין בסטטיסטיקות הרשמיות. אם הפריון עולה כה יפה, יש פחות סיכון להאצת אינפלציה גם במצב של עליית שכר. רוב עמיתיו במועצת נגידי הפד, ביניהם היו"ר הנוכחית, ג'נט ילן, לא הבחינו בכך.

גרינספן בחר שלא להעלות את הריבית בספטמבר 1996, מהלך שהיה מאט את הצמיחה ומעלה את האבטלה. לורנס סאמרס, שכיהן אז כתת-שר האוצר בממשל ביל קלינטון, התמוגג: "רוב יושבי הראש בפוטנציה של הפד לא היו רואים את זה. התוצאה הייתה שקיבלנו אבטלה נמוכה יותר במשך כמה שנים, הודות לגרינספן", הוא כתב.

הראייה המדויקת הזו של התמונה הכלכלית לא רק ליטשה את המוניטין של המאסטרו גרינספן. היא גם הוכיחה לו עד כמה חזקים היו הכוחות שהניעו את הצמיחה האמריקאית. ההערכה הזו רק התחזקה בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, שלא הכניסו את הכלכלה הריאלית לצרות, כמובן בעזרת הפחתת ריבית על-ידי הפד. באוטוביוגרפיה שלו, "עידן התהפוכות", שפורסמה לפני המשבר של 2008, גרינספן כתב ש"אחרי 11/9 באה ההוכחה לעובדה בעלת חשיבות מכרעת: הכלכלה שלנו הפכה לחסינה מאוד".

הוא הוסיף וכתב: "אנחנו חיים בעולם חדש, של כלכלה קפיטליסטית עולמית שהיא במידה עצומה גמישה, חסינה, פתוחה, מתקנת את עצמה ומשתנה במהירות הרבה מכפי שהייתה לפני רבע מאה". לכאורה, האידיאל הקפיטליסטי של איין רנד נהפך מציאות, עם קצת עזרה מהפד במידת הצורך.

הבעיה של הסיכון המוסרי

אבל אם גרינספן הוא "האיש שידע", למה הוא לא ראה את זרעי הפורענות של 2008 נזרעים בשנות כהונתו האחרונות, עד ינואר 2006? זו השאלה שלה מוקדש חלק גדול מספרו של מולאבי.

מולאבי מראה פעם-אחרי-פעם שגרינספן הזהיר מפני "קצף" בשווקים, או התחממות-יתר, לאורך הקריירה שלו. גם בעבודה הראשונה שהוא פרסם ב-1959, וגם בדוקטורט שלו ב-1977, הוא דן במפורש בתמחורים מפרזים בשוק המניות, שיכולים להפחית את עלויות ההון, ולהוביל לעליות בשווקים ובכלכלה שאינם בני-קיימא. לפני משבר אגודות ההלוואה והחיסכון (למעשה חברות משכנתאות) בשנות ה-80, הוא הזהיר שעליית שוק הלוואות ה-home-equity (משכון של בתים כביטחונות להלוואות) עלולה להוביל לבום של צריכה.

בתחילת המילניום החדש העיד גרינספן בקונגרס על התמריצים ה"רעילים" והשבריריים שהעניקו סוכנויות המשכנתאות הממשלתיות-למחצה פרדי מק ופאני מיי, ש"עלולים להוביל לסיכון מערכתי מתישהו בעתיד". הוא הביע לעתים תכופות חשש מפני שוק נכסי הדיור בישיבות של הפד בעשור שעבר. משמע, הוא "ידע". השאלה היא, למה הוא לא פעל?

יש הסבורים שגרינספן נשאר אידיאולוג של שווקים חופשיים בנוסח איין רנד, שחסם בעקביות ניסיונות של אחרים להשיק רגולציה שהייתה מונעת או מרככת את המשבר של 2008. האסמכתא העיקרית לכך היא ההתנגדות התקיפה של גרינספן לאדוארד גרמליך, אחד מנגידי הפד שהטיף לפיקוח הדוק על משכנתאות סאב-פריים בשנת 2000. מולאבי טוען, עם זאת, שתיאור העימות הזה היה מוגזם. הוא מצטט את גרמליך עצמו, שכתב לגרינספן ב-2007: "אני ממש מקווה שהעיתונות תפסיק לבעוט בך בנושא הזה של הפיקוח על משכנתאות סאב-פריים. אילו חשתי יותר ביטחון בעמדה שלי אז, הייתי עושה רעש גדול יותר".

במקום לייחס את התנהגותו של גרינספן לאידיאולוגיה או אמונה חזקה ביעילות השוק, מולאבי מאמין שגרינספן נהפך ל"אסיר של המוניטין שלו". המעמד הפולחני של גרינספן נשען על המשך צמיחה, התרוממות רוח פיננסית ואבטלה נמוכה באורח פלא, להערכתו. הבעיה הייתה "הסיכון המוסרי": אם הפד מגיב רק כאשר השוק יורד, ולא מדכא התרוממות רוח כאשר השוק עולה, לשחקנים פרטיים יהיה יותר תמריץ להסתכן בידיעה שהפד יחלץ אותם מכל צרה. כך תיפגע המשמעת הטבעית בשווקים. מולאבי מאמין שבתגובותיו להלם שלילי בשוק, גרינספן חצה את הגבול שבין "גורו", "האיש שיודע הכל" - ל"מלאך השומר" על השווקים.

 

הגישה שהפד של גרינספן אימץ כלפי התרוממות הרוח בשוק הייתה שקשה מאוד "לדעת" מתי אנחנו בבועה בזמן אמת. לפד היו מעט כלים באמתחתו לפיצוץ בועות, בעיקר שליטתו בריביות הטווח הקצר, שיתאימו למנדט הכפול שלו, דאגה לתעסוקה מלאה וליציבות מחירים. גרינספן האמין, לפי מולאבי, שמוטב להיות ערוכים לטיפול בתוצאות של פקיעת בועה, כפי שהוא עשה ב-1987. מולאבי טוען שמסגרת קביעת יעד אינפלציה, שאימצו הבנקים המרכזיים בעולם בתגובה להתנהגותם הגרועה בשנות ה-70, כשהם הקלו אשראי לתקופה מוגבלת כדי לעודד תעסוקה, היא המסגרת המחשבתית שהייתה בבסיס הגישה של גרינספן.

גלאי עשן במקום מכבי אש

מאז המשבר של 2008, יש הרבה דיבורים עם הענקת סמכויות נרחבות יותר לפד לבצע פעולות מנע לריקון האוויר החם משווקים תוססים מדי - כמו העלאת דרישות המקדמה (ההון העצמי של הקונה) לקניית בתים לפני המשכנתא כאשר מחירי הבתים עולים, או העלאת דרישות ההון העצמי מהבנקים בשנים טובות שלהם. הבנקים המרכזיים נדרשים לעבור מלהיות "מכבי אש", שמספקים נזילות לכיבוי להבות של משבר אחרי שהוא התחיל, ולהיות יותר "גלאי עשן", שמונעים מהעשן להפוך לשריפה גדולה.

האתגר הוא, כמובן, לדעת מה קורה. מתי השוק מתחמם יתר על המידה. ההנחה שבנקים מרכזיים יודעים בזמן אמת אם השוק לוהט מדי, ואיך להגיב כדי למזער את הנזק לכלכלה הריאלית כתוצאה מפקיעת בועת האוויר החם, היא מה שהכלכלן האוסטרי פרידריך האייק כינה "העמדת פנים של ידיעה". זוהי הדילמה של קובעי המדיניות והייתה הדילמה של אלן גרינספן עד פרישתו ב-2006. זו השורה התחתונה של מולאבי: השווקים לא צודקים כל הזמן אף פעם, אבל גם הבנקאים המרכזיים לא יוכלו לא לטעות כל הזמן. יותר מדי אמונה בשווקים ובבנקים המרכזיים תסתיים בדמעות.

הלקח שמולאבי מפיק מהעידן של גרינספן הוא: "האשליה שקברניט יכול לבצע את הבלתי-אפשרי, שהוא באמת 'מאסטרו' כל יכול, מולידה שאננות אצל האזרחים, וחטא גאווה אצל המנהיגים". במילים אחרות, גרינספן זכאי בדין ההיסטוריה, אולי למעט העובדה שהוא הניח לעצמו להיתפס כמאסטרו כל-יכול, ונהנה מכך בשעתו.

עטיפת הספר האיש שידע: חייו וזמנו של אלן גרינספן
 עטיפת הספר האיש שידע: חייו וזמנו של אלן גרינספן

צרו איתנו קשר *5988