"החוכמה היא לא לבזבז את מנת החיים היחידה על רוע"

אחרי המתקפה האלימה כלפיה ברשת, מספרת גילה אלמגור, 77, האישה הראשונה של התיאטרון הישראלי, מה עבר עליה בימים הקשים ■ ראיון אישי

גילה אלמגור / צילום איל יצהר
גילה אלמגור / צילום איל יצהר

גילה אלמגור מושכת אש, והיא יודעת את זה, אבל בעידן הרשתות החברתיות המשתוללות והפוליטיקאים חסרי הגבולות, האש הזאת נדמית לעתים כאש ממשית, חסרת גבולות או פרופורציה, אש שלא רואה בעיניים, שלא יודעת מידתיות. אם סומנת כאויב הציבור, נדונת להתהלך עם צלב על הכתפיים, או עם מטרה על הגב לנוחות היורים, גם אם כל חטאך היה בכך ששכחת להוריד את הזבל או לא הסכמת עם שרת התרבות.

אצל אלמגור זה התחיל לפני שנתיים, עם הרצח המזוויע של מוחמד אבו חדיר. היא הביעה אז זעזוע על האופן שבו שרפו את הנער חיים, רק כי הוא ערבי, ואמרה שבושה להיות ישראלי בימים אלה. אבל הישראלים, חלקם לפחות, דווקא לא התביישו במיוחד, ותקפו אותה באלימות ברשתות החברתיות.

שנה לאחר מכן הייתה ההיתקלות עם מירי רגב בטקס פרסי התיאטרון. שרת התרבות הגיעה מוכנה לקרב, קבעה שאנשי האמנות והתרבות מנותקים מהחברה הישראלית, ושמעולם לא קמו וזעקו את זעקת החלשים ואנשי הפריפריה.

אלמגור, שישבה בקהל, איבדה את שלוותה והתפרצה על השרה: "את לא מבינה את תפקידך! מתי היית בתיאטרון בכלל וראית מה אנחנו עושים? שנים אנחנו מכתתים רגליים לפריפריה. את לא יודעת כלום ואין לך מושג". אמרה, ועזבה את האולם.

בזכות הרגע ההוא זכתה לקיתונות של רותחין. היא, ברוח הזמן, הפכה לייצוג של האליטות המתנשאות. אחר כך היה קמפיין השתולים, שבו סומנה כבוגדת.

עכשיו, בראיון ל'ליידי גלובס', מגלה אלמגור, 77, האישה הראשונה של התיאטרון הישראלי, היכן מצאה את משמעות הקיום.

הקפיצה אותך הקביעה שאת שייכת לאליטות.

"השטות הזאת, העניין של האליטות, זה חוסר אחריות. קחי הרבה מאוד מבני דורי, אלה אנשים שהלכו ללמוד בשיניים ובציפורניים, כי לרוב ההורים לא היה. כולנו היינו כאלה. אני נשואה ליעקב אגמון שכל החיים שלו עובד, מאז שהוא ילד. הוא אסף כדורי טניס כדי שיהיה לו משהו. אמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה ודיברה מעט מאוד, למילים שהיא אמרה הייתה נגינה, מוזיקה. יום אחד היא אמרה, 'אף אחד בעולם לא צריך לדעת שכואב לך, שאת רעבה, שחסר לך משהו. תמיד יש לך הכול, גם אם אין לך כלום'".

הילדה הזאת עוד שם בפנים?

"בטח שהיא בפנים. כשאומרים שאני קשוחה וקשה להתקרב אליי, בוודאי. אל תתחילו איתי, זה חד מאוד. זה לא ידרוך על אף אחד וזה לא ידרוס אף אחד, אבל תיזהרו. אני אדם קשוח גם כשאני רוצה להתפרק לחתיכות, והיו הרבה פעמים שהתרסקתי. אבל תמיד צריך להקרין כוח.

"עברתי הרבה. התנפלו עליי אחרי שהתבטאתי על כך ששרפו את הילד מוחמד אבו חדיר. יורים בך בכיכר הפייסבוק מטווח אפס, אנשים מתאבדים מזה. לי זה לא יקרה כי אני חזקה, אבל היו מצבים. עיתונאי כותב שאני צריכה לעשות ספירת מלאי, ולהתאבד. אתה שולח אותי למות? מי אתה?"

בגלל זה לא רצית לדבר איתי על מירי רגב?

"מה שקרה זה שרגב עלתה לבמה ואמרה 'אתם לא יודעים מה זה השכבות החלשות, מה זה פריפריה'. תלמדי אותנו, את לא עושה שיעורי בית. זאת הייתה ההתפרצות שלי. זה היה הקלאש שלי איתה. זה עשה אש בשדה קוצים. תראי, היא השרה, היא הממסד, היא המדינה, אני חושבת שהשטות הכי גדולה שלה זה שהיא הוציאה שד עדתי מהבקבוק.

"קל להגיד האליטות. ללא ספק, אנשים שיושבים שנים בכיסא של ניהול אמנותי וכללי צריכים לזוז. אני חיה עם יעקב אגמון שהיה המנהל של הבימה, ושם הוא ישב הכי הרבה שנים, עשור. סטגנציה, בעיקר בניהול של תרבות ואמנות, היא אסון. היא צודקת מאוד בזה. הטעות שלה כשרת תרבות היא בכך שכל הגישה שלה מהתחלה הייתה 'אני אראה לכם מה זה'. בואי תייצרי דיבור, יש מה ללמוד מאנשים.

"אנשים פה נתנו את החיים שלהם, כל השנים נסעו לכל פינה בארץ. כשהילדים שלך אוכלים ארוחת ערב, כשאת הולכת לישון, אנחנו מסתובבים בדרכים. לא עושים טובה לאף אחד, זה חלק מהחיים שלנו. הרבה מאוד שחקנים לא שורדים את זה. הנדודים, העבודות הנוספות שהיו צריכים לעשות. את יודעת איזה מין חיים אלה?

"אני עומדת מאחורי ההתפרצות הספונטנית ההיא שלי. כאדם צעיר חינכתי את עצמי לא להתפרץ, אם זה קורה לי אני מלקה את עצמי, וזה קרה בפומבי, והיה מי שצילם אותי, וזה מיד ברשתות, 'מה, היא עוד לא מתה? היא חיה?'. אז את עוברת את הסיוט הזה".

זונה אצלי בבית

כשאני מגיעה לדירתם, אגמון פותח לי את הדלת ואומר שאלמגור כבר תצטרף. על הפסנתר בסלון ניצבים פסלונים של כל הפרסים שקיבלה בארץ ובעולם, כולל פרס ישראל מ-2004. אני מנצלת את ההזדמנות לשאול את אגמון מה יהיה. הוא אומר שכבר רואים את הסוף. אני שואלת אם הפרויקט נכשל, ושנינו מבינים שאנחנו מדברים על הפרויקט הציוני. "זה לא הצליח", הוא אומר בנחת. "אני כבר לא כועס. עסק אבוד. התחלנו מכלום והגענו לשום דבר".

אלמגור נכנסת לסלון, השיחה מתגלגלת לענייני בוב דילן והנובל, וכך אנחנו פוסעים למחוזות צעירותם בשנות ה-60 בניו יורק, שממחישים משהו על העולם שבו חי הדור ההוא, ולאן צעד העולם מאז. "היינו בניו יורק בלילה שבו נרצח מדגר אוורס, סגנו של מרטין לותר קינג. היינו מאוד מקורבים לקבוצה של האינטלקטואלים היהודים שתמכו במאבק השחורים, והשמועה אמרה, בואו מיד לווילג'. המונים הציפו את האזור, ג'ון באאז ופיט סיגר שרו, ופתאום הוא התיישב, בובי צימרמן, הרגליים שלו התנופפו באוויר כמו ילד, והוא התחיל לשיר How many roads must a man walk down, before they call him a man ולאט לאט כולם הצטרפו אליו. זו הייתה זכות כל כך גדולה להיות במקום הזה, בשעה הזאת, בשנה הזאת".

הייתם במצעד המהולל בוושינגטון, ושמעתם את נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג.

"בטח. בשורה הראשונה. היו שם מיליון צועדים, לבנים ושחורים. זה באמת להיות בתוך ההיסטוריה, בתוך המהפכה. ואני כל החיים שלי, בתור נערה, חשבתי שהייתי צריכה להיוולד במהפכה הצרפתית. זה היה מתאים לי. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להיות בפלמ"ח".

אגמון: "פספסת".

אלמגור: "פספסתי, ופתאום אני בתוך מהפכה שלא שייכת לי ורחוקה ממני, ואני נרגשת כאילו כן".

גם משם היא באה, אבל גם מ'הקיץ של אביה'. סיפור חייה מוכר כמעט לכל הישראלים: יתומה מאב, אמא חולת נפש, ילדות קשה, פנימייה, בגיל 15 וחצי כבר באה ללמוד משחק בתל אביב, בגיל 17 עלתה על בימת הבימה בפעם הראשונה. "אני עוד זוכרת שרצתי לאמא שלי לפני החזרה הגנרלית, אמרתי לה, 'אמא, תברכי אותי, היום אני בת 17. ותברכי אותי עוד ברכה, עוד יותר גדולה, כי היום אני עולה פעם ראשונה על הבמה'.

"היא שאלה אותי מה זה אומר, וסיפרתי לה שאני כבר שחקנית בהבימה, לקחו אותי משורות בית הספר, קיבלתי תפקיד, הערב זה החזרה הכללית, ומחר פותחים. ואז היא אמרה לי, 'שחקנית בהבימה? זונה אצלי בבית? אף אחד לא ישלם בשביל להסתכל על הילדה שלי, תזכרי מי את, את נכדה של רב גדול'. לא נתתי לה לגמור את המשפט, ברחתי מהבית מייבבת".

היום את בת 77, עברת הרבה וראית הרבה. מה משמעות החיים האלה?

"את ממש שואלת את השאלה שצ'כוב שואל ב'שלוש אחיות'. כל הזמן מדברים שם במחזה על משמעות החיים. אני יודעת שלא בזבזתי שעה מחיי, וזו המשמעות, קודם כל. אני לא יודעת מה זה לשבת ככה בבית קפה. זה עניין של בחירה. גם היה לי נורא חשוב לבנות איזשהו תא, משהו שלי, שאני באה הביתה אני יודעת שיש לי גג מעל הראש, יש לי חבר שהוא התיקון של החיים שלי".

כמה שנים את ואגמון ביחד?

"55 שנים. נשואים 53".

ולא נמאס לך ממנו?

"לא! לא! אני לא רוצה להפסיד שעה איתו. כשהוא הולך לראיין, אני מקנאה במרואיין, אני אומרת 'שעה עכשיו מישהו מדבר איתו'".

זה מזל למצוא מישהו שהאהבה אליו מחזיקה כל כך הרבה שנים.

"אבל אני חושבת שזה הגיע לי, באמת. תשמעי, אני באה ממקום שלא היה".

צריך לדעת לבחור, או שאת רואה בכך גורל?

"אני חושבת שאלוהים עשה לי תיקון. קודם כל, תיקון מהמקום שממנו באתי. אני הייתי צריכה משענת, הייתי צריכה מישהו. תראי, בשנים הראשונות הייתי מרוסקת.

"היום אני מתבטאת, אבל היו שנים שלא התבטאתי, לא יכולתי לומר משפט ארוך, ואני קוראת מגיל צעיר המון, ואני יודעת שיש המון מילים בראש שלי, אבל כשהייתי צריכה לדבר - הנחיתות, והקושי, ואולי יצחקו ממני. אני באמצע כיתה י' עזבתי את הדסים, כבר לא למדתי. נאדה. כל החיים שלי אני מלקטת פירורים, כל החיים ישבתי בצילם של חכמים, ידענים, כדי לדעת".

השריטות, הכאבים והצלקות

נקודת המפנה בקריירה שלה, זו שהיא מציינת שהפכה אותה לשחקנית באמת, הגיעה ממקום לא צפוי. "חמש שנים כשחקנית צעירה לא ידעתי מה אני עושה, כי את הלימודים הפסיקו לי עוד לפני שסיימתי את השנה הראשונה בבית הספר הדרמטי בהבימה. כשעשיתי תפקיד ב'גליליאו', זה היה עם הבמאי הדני סם בייסקוב. הוא היה זר, בלי דעה קדומה, וזו הייתה תחנה כל כך משמעותית בחיי.

"אחרי הצגת הבכורה הוא אמר לי, 'אני נוסע מחר בבוקר. כשתיגמר ההצגה, קחי מזוודה קטנה, כמה שייכנס, כרטיס טיסה, סעי הכי רחוק שאפשר ואל תחזרי עד שלא יהיו לך שני קמטים עמוקים. ככל שיהיו יותר, את תהיי יותר טובה. לא יפה, לא פוטוגנית, שחקנית. אם אני אלך מפה, ולא אשמור עלייך, הם יחזירו אותך לעשות את השטויות של היפה.

"אף אחד לא דיבר אליי ככה בחיים. מהרגע שהוא נסע, כבר התחלתי לחפש. ובסוף החלטתי ניו יורק. הגעתי לשם, ולא ידעתי אנגלית. היה לי פתק: 'מיי ניים איז גילה אלמגור'. שישה שבועות לא פתחתי פה. אבל היו לי סקרנות ותשוקה לדעת".

בניו יורק למדה בבית הספר המפורסם למשחק של לי שטרסברג. "התיק הזה ששחקן סוחב איתו, התיק של הזיכרון האמוציונלי, הזיכרון החושי, השריטות, הכאבים והצלקות שלא נרפאו, זה חומר מדהים אם יודעים להשתמש בו - ואצל שטרסברג למדנו לגייס את התיק הזה. באתי לשם אחרי שהייתי שחקנית כבר 10 שנים, ושחקנית בינונית למדי".

איך את חווה היום את מצבו של תיאטרון הבימה?

"אני מנסה להסביר לאנשים שיש בהבימה מה שאין באף מקום אחר. עם כל השיפוץ, יש משהו בקירות, לטוב ולרע, שלא תמצאי בשום מקום. את יודעת שעל הבמה הזאת דרכו הגדולים, ענקי הבמה העברית. מטבעי, יש לי יחס של הערצה עיוורת, כמעט, למי שהיה לפניי. הכול לא התחיל אתמול, ולא התחיל עם אלה שעושים את זה היום. היו כאן אנשים שעשו את זה מכלום, ממדבר, הכי קל להגיד שהכול מתחיל איתי".

אנחנו חיים בתרבות כזאת שהכול מתחיל איתי.

"חברה שאין לה עבר אין לה עתיד, זה לא אני המצאתי. הרבה זמן הייתי השחקנית הצעירה בארץ. שיחקתי עם מסקין, עם רובינא, עם שמוליק סגל, עם ברטונוב, החלפתי ב'דיבוק', בהפקה המקורית. זה באמת לגעת בהיסטוריה. את יודעת איזו זכות זאת? מבחינתי זה מקצוע, לא איזשהו משהו זוהר וכל השטויות האלה. אני חושבת שבמסע המקצועי - אני שונאת את המילה קריירה - של 60 שנה, עשיתי מזה ומזה, ומעט מדי קומדיות, וזה חבל, אני רוצה עוד".

היום את משחקת בשתי הצגות, 'קוריולנוס' של שייקספיר עם גיל פרנק, ו'נעצר בחצות' עם רן דנקר.

"את יודעת איזו חוויה זאת לעבוד עם גיל פרנק? ועם רן דנקר, איזה עושר זה האיש הזה. הוא שר, הוא מוזיקלי, יפה, רגיש, מרגש, צנוע, הוא נותן לך זוג עיניים שאת רוצה לטרוף אותו".

היום את מוכנה לעשות גם תפקידים קטנים?

"בזמנו עשיתי בהבימה את 'קדיש לנעמי', שלדעתי הוא התפקיד הכי משמעותי ואולי הכי מושלם שעשיתי בחיי. כשסיימנו, אמרתי לבמאי חנן שניר: מה שתרצה, מתי שתרצה. עציץ, רומח, חייל ג', ניצב. ואז יום אחד הוא אמר לי, 'גילה, הגיע זמן העציץ'. שאלתי מה הוא רוצה, והוא השיב, 'אני הולך לעשות את 'החגיגה', יש שם את האמא ששותקת, בסוף היא אומרת כמה מילים. אמרתי 'בסדר, מה אתה מתלבט'".

באמת?

"בוודאי. הייתי קמה בבוקר וחיכיתי להצגה. למה? כי ידעתי שבסצנה המסוימת אני אראה את איתי טיראן, ואני אעמוד מולו, ובמה שהאיש הצעיר הזה זורק ממנו אלייך, אין שמץ של זיוף. אז את אומרת: אני קמה בבוקר, ועוד מעט תהיה הצגה, ודקה פה עם איתי טיראן".

דייט עם איתי טיראן.

"כן. כל ההצגה הייתה מדהימה. אז אני לא אהיה במסע הזה של חנן שניר? אני בכלל טוענת שלעבוד עם חנן זה לקחת תרמיל, מימייה ומקל, וללכת למסע. כי זה לא רק לנבור בטקסט, זה גם לנבור בעצמך. חנן הוא פסיכודרמטיסט עם קבלות, הוא מטפל. הפסיכולוגיה היא נכס".

שני יתומים מהבטן

אחד החורים הגדולים בחייה הוא מותו של אביה, בגיל 25. רק בדיעבד, בבגרותה, גילתה עליו פרטים. "המעט שידעתי עליו זה שהיה אינטלקטואל. לא אומרים לך מה הוא היה, אז את לא יודעת מי את ומה את. הייתה תקופה שחשבתי שהוא היה נאצי, שהוא היה גרמני ולכן לא מדברים עליו. מה פתאום? איזו שטות זו הייתה לא לדבר עליו. על זה לא סלחתי לאמא שלי אף פעם.

"אמא שלי הייתה פגועת נפש. מהר מאוד את מבינה שהיא אמא אחרת, מהר מאוד יש חילופי תפקידים. אז נקודת המוצא היא טעות של אלוהים, ככה לא מוציאים ילד לעולם. גם יענקל'ה, אביו נפטר לפני שהוא נולד, ועל זה אמא שלי אמרה שזה שידוך מאלוהים, מהבטן. שני יתומים מהבטן, זה לא קורה כל יום".

הבגרות לא מרפאה את הפצעים האלה?

"יש משהו שהבגרות לא מרפאת. את כאילו חושבת, מה, את ילדה קטנה, תגידי, במה את מתעסקת, מה השטויות האלה? זה לא שטויות. זה ואקום שלא יתמלא לעולם. זה בור כזה שאני לא מאחלת לאף אחד להגיע אליו, חוסר צדק מוחלט. הדודה שלי סיפרה לי בסופו של דבר מה קרה לאבא שלי. שעות היא סיפרה לי עליו, אני זוכרת שבכיתי וצחקתי, ובכיתי וצחקתי. היה לה שכל לתבל את הבשורה בהומור. הוא התאהב באמא שלי, הם נפגשו במקהלה, והיא הייתה מאוד יפה, התחתנו ונכנסה להריון. בוקר אחד, כשהוא הלך לעבודה, צלף ערבי ירה בו".

את זוכרת הכול.

"כן. שום דבר לא נשכח. תמיד שואלים אותי, מאיפה הזיכרון הזה? היום, כשאני בת 77, אני יכולה להגיד לך: זיכרון זה שריר, כמו אירובי, צריך כל הזמן לאמן אותו. אנשים שאומרים אני שוכח את השמות של הילדים שלי, אז תעשה תרגילים, תכתוב אותם ותקרא אותם, בקול רם, ותקליט את זה".

את עושה תרגילים כאלה?

"אני לומדת טקסטים בלי סוף, אבל אם יש תקופה שבה אני לא עובדת על מחזה חדש, ישנו הפחד שמא זה יברח. אני זוכרת שעבדתי על מאסטר קלאס, שיחקתי את מריה קאלאס, זה אחד התפקידים הכי קשים שיש, משום שהטקסט לא ליניארי, הסלט שהיה לאישה הזאת בראש. זו הייתה תקופה שבין לבין לא עבדתי, ולא היה לי שכל לאמן את הזיכרון, והיה לי מאוד קשה להתביית עליו.

"מאז, בתקופות שפתאום לא משחקים, אני כל יומיים עם הטקסט. פשוט כדי לדעת שאני שולטת בו. ותמיד כשאני חוזרת להצגה, ההצגה הראשונה היא כמו פרמיירה, ואני רועדת מפחד. תמיד אני רועדת מפחד. שלא לדבר על פרמיירות".

אחרי כל השנים, את עדיין רועדת מפחד?

"כן, אחרי כל כך הרבה שנים. ואני עושה חימום קולי לפני כל הצגה, נכנסת לשירותים כדי לא להפריע לאף אחד. אני חולקת חדר איפור בהבימה עם ליא קניג, זכות גדולה וכבוד גדול, כי אני עפר לרגליה, אני באמת מעריצה את האישה. המקצועיות, החן והחסד, והחמימות".

אין איבה בין שתי שחקניות גדולות?

"מה, אני מתחרה של ליא קניג? יש לה מתחרה? אין דבר כזה. עכשיו אני עומדת לשחק איתה שוב, לאושרי הגדול, ב'שלוש אחיות' של צ'כוב".

לא מזייפת

כמה שעות לאחר שאני נפרדת ממנה, היא מתקשרת, ומבקשת להקריא מתוך 'שלוש אחיות', אפרופו משמעות: 'לא בעוד 200 או 300 שנה, אלא גם בעוד מיליון שנה החיים יהיו כמו שהיו. הם לא משתנים, נשארים קבועים ומתנהלים לפי חוקים משלהם, שלעולם לא ייוודעו לך'.

"אמרתי לך שלא בזבזתי זמן, וזה נכון, אבל השאלה היא גם מה עשית. כשאני קמה בבוקר, כשאני עושה משהו למען מישהו, למען ילדים חולים, או במקצוע שלי, אני יודעת שאני לא מזייפת ולא מרמה, ומשרתת את האמנות הזאת בכל מאודי. ובניתי משפחה. לא יכולתי ללדת, אז אימצתי ילדה, ואני כבר סבתא, זאת המשמעות של החיים.

"מגיל כל כך צעיר אני עובדת ומפרנסת את עצמי, מתפרנסת בכבוד גם כשזה לא מצא חן בעיני מישהו. כשעשיתי פרסומות, הייתי אולי הראשונה בארץ, אמרו לי 'את לא חושבת שזאת הזניה של המקצוע?'. איזו הזניה? זאת החמאה על הלחם. זה לקום בבוקר, ולדעת בשביל מה את חיה. אף פעם לא סתמתי את הפה, ותמיד אמרתי מה שאני חושבת, ולא התחבאתי. מהבחינה הזו אני יכולה למות מחר, ולדעת שהחיים שלי היו מלאי משמעות".

למצוא משמעות

"אבא שלי, שהיה מוזיקאי, נרצח בגיל 25. הוא הקים תזמורת בחיפה, ולא הספיק כלום. החוכמה היא להספיק, כי אתה לא יודע מתי זה יקרה, ולעשות הכי טוב שאפשר. בשבילי זה משיק למושג משמעות. לא לבזבז את הפעם הזאת היחידה שיש לחיות, את מנת החיים היחידה. אנשים מבזבזים על מריבות, ועל קטנוניות, ועל קנאה, ועל צרות עין, ועל מלחמות, ועל רוע, ואני אומרת לעצמי, הכול יכול להיות שפוי יותר אם יורידו קצת את האנרגיות הנוראות האלה.

"העניין של המשמעות בעיניי זה לא לבזבז את החיים. מנת החיים שניתנה לכל אדם יכולה להיות פיסה של אושר, וזה הרבה, בעיקר במדינה שבה נהרגים אנשים צעירים בני 18. המלחמות האלה, שטורפות את החיים, את כל הזמן אומרת לעצמך: אלוהים אדירים, אסור לבזבז את זה.

"אני אף פעם לא הסתרתי את גילי, הרבה פעמים אני גם אומרת יותר, כדי להתרגל. יש לי חברות שאומרות, 'תגידי כל אחד צריך לדעת בת כמה את?'. מה השטויות האלה? ואם אני אגיד שאני בת 55, אז יש לזה איזו משמעות?

"השאלה היא מה עשיתי עם 77 שנותיי. אם אני מחר צריכה ללכת מן העולם, חלילה, אני יודעת שעשיתי את המקסימום שיכולתי. ומבחינה זו, זה הרבה מעבר למה שאי פעם חלמתי. אני תמיד אמרתי שנקודת המוצא שלי לחיים היא אפס. ככה זה כשאת יוצאת לעולם בלי אבא, ועם סוד".