העולם בו המכונות לוקחות לנו את כל העבודה - אינו חלום

דמיינו עולם שבו כל מה שאנחנו צריכים ניתן לנו בחינם, על ידי טכנולוגיה. רגע, תישארו איתי, בואו נדבר על הרובוטים האלה שלוקחים לנו את העבודה מזווית אחרת. הסיבה המרכזית להשתמש ברובוטים במקום אנשים נוגעת במקומות שהרובוטים יכולים לעשות דברים טוב יותר מאיתנו, מהר יותר, יעיל יותר, איכותי יותר, זול יותר. אז אם כל זה נכון, הרי שהעלות של הדבר הזה שהם עושים - המוצר או השירות - העלות שלו בעבורנו הצרכנים צריכה לרדת.

תיכף נגיע למה זה עושה לאנשים שמאבדים את המשרות, אבל בואו נבין קודם כל שכניסת אוטומציה לאזורים שבהם היא יעילה יותר מאנשים צריכה בסופו של תהליך להוריד את העלויות בעבורנו, הצרכנים. וככל שהאוטומציה יעילה וזולה, העלות תרד עד שתהפוך זניחה. זה כבר קרה בעבר.

בואו נחזור לרגע לתחילת המאה ה-20, נקודה בציר הזמן שבה המכונות חיסלו קודם כל את מקצועות הטקסטיל. אבל כתוצאה מכך, במקום שיהיו ברשותנו חולצה אחת וזוג מכנסיים אחד, אלה שנתפרו ביד, יש לנו כיום מלתחה שלמה וארון לאכסן אותה. במילים אחרות, ביגוד בקונטקסט של כסות לגופנו נהפך להיות סוגיה זניחה במונחי כסף.

אז בעולם כזה, שבו המכונות לקחו לנו את כל העבודה, הן עושות בעבורנו הכול. בעולם כזה אפשר להניח שרוב מה שאנחנו צריכים בשביל לחיות ניתן לנו בחינם. דיור, אנרגיה, מזון, הסעה, אפילו רפואה. ובכל התחומים האלה אין מקצועות, אין אנשים עובדים. בעולם הזה שבו יותר-ויותר מהעבודה נעשית בידי מכונות - מה הייחודיות שלנו, בני האדם? מה אנחנו יכולים לעשות בעולם שבו המכונות נעשות כל כך טובות, עד שהן יכולות לעשות כמעט את כל מה שאנחנו עושים כיום? הטור שאתם קוראים כעת בודק איך יראה העולם שבו לא נצטרך יותר לעבוד.

רוצים יותר משהו

בראיון מרתק עם מייסדי גוגל, לארי פייג' וסרגיי ברין, בכנס של קרן הון סיכון קוסלה, דיברו השניים על הסימנים הברורים לכך שאנחנו בדרך לעולם הזה, שבו מכונות יוכלו לחשוב בהיגיון ולעשות דברים יותר טוב מאיתנו. לטענתם, כל הטווח כולו - מעבודה פשוטה מאוד ועד עבודה מורכבת מאוד - יוכל להיות מוחלף. וכן, זה מפחיד. ואז הם עברו לדבר על הממד החברתי של השינויים האלה: כשרוב המקצועות שאנחנו מכירים כיום יוחלפו על ידי מיכון, ולכן עבודה לצורך מילוי הצרכים תיעלם ונמצא עצמנו חיים בעולם של שפע. כאן הם העלו את השאלה, מי אמר בעצם שכולם צריכים לעבוד?

לטענתם, אם אנחנו לא נדרשים לעבוד כדי למלא את צורכינו, אולי צריך לתת לאנשים מה לעשות רק כדי שנהיה מאושרים - מאחר ואנחנו צריכים להרגיש שזקוקים לנו, שרוצים אותנו, שיש לנו משהו משמעותי לעשות. אבל זה לא חייב להיתרגם לצורך לתת מענה לצרכים הבסיסיים של החיים, זה לא אומר שהמכונות לא יכולות לספק לנו אותם ואנחנו נעשה משהו אחר.

ובדרך לשם? בטווח הקצר, אמר ברין בראיון, לא נראה שהעבודה תיעלם - היא פשוט מוסתת ממקום אחד לשני. אבל אנשים עדיין רוצים יותר - יותר דברים, יותר שירותים, יותר מגוון ויצירתיות, יותר משהו. זה עולם שבו אנחנו עוברים מכלכלה של עבודה והון לכלכלה של רעיונות. עולם שבו הרעיונות עצמם הם שדוחפים את הכלכלה. ובמעבר הזה - בהנחה שהקצב שבו הטכנולוגיה תחליף מקצועות יהיה גבוה מזה שבו היא תיצור מקצועות, וגבוה מהיכולת של אנשים להתאים עצמם למקצועות החדשים - ייתכן שחלק מהאוכלוסייה יעבוד, בה בשעה שחלק גדול לא יעבוד.

לתקופת הביניים הזו עדיין אין מענה, אבל כבר יש שיח. פייג' וברין מדברים על האפשרות להקטין את שעות העבודה. ריצ'רד ברנסון מדבר על כך שהרעיון שאנחנו עובדים חמישה ימים ונחים שניים בשבוע אינו חקוק בסלע. פשוט התרגלנו אליו, ולכן אין סיבה שלא נוכל לשנות אותו, בין השאר גם בשביל להתמודד עם סוגיית האבטלה. ברנסון מציע פתרונות נוספים, כמו לגייס שני עובדים בחלקיות משרה במקום עובד במשרה מלאה, יותר חגים, חופשות, וגם צמצום שעות העבודה או קיצור שבוע העבודה.

זו שאלה מעניינת: האם לכולם צריכה להיות עבודה? כשנשאל ריי קורצוויל מה יעשו בני האדם כשהרובוטים יהיו בכל מקום, גם הוא דיבר על כך שאבטלה טכנולוגית נגרמת כשאנחנו מחסלים תפקידים בתחתית הסולם ומוסיפים חדשים בראשו. זה אומר שסולם הדרישות ליכולות עולה, ולשם כך אנשים בעולם העבודה נדרשים ליותר-ויותר יכולות. דרך אחת לטפל בזה היא כמובן החינוך, שתפקידו להעלות את רמת היכולות שלנו. לדעת קורצוויל, נראה במהרה מהפכה בעולם החינוך, שבה תתאפשר גישה - החל בגיל הגן ועד לתארים מתקדמים - לחינוך איכותי ואינטראקטיבי בכל תחום.

כשזה יתאפשר, אפשר יהיה לדבר סוף-סוף על אפשרויות זהות לכל. אבל כשמדברים על קורצוויל, העתיד לא עוצר שם. אצלו, העלאת סף היכולות שלנו כוללת את העובדה שנתחבר בעצמנו, על ובתוך גופנו אל האינטליגנציה המלאכותית, שהידע הזה יכנס לעינינו, לאוזנינו, אל תוכנו. שלא נזדקק יותר למסכים שאנחנו נושאים עלינו בכדי לשאול את הרשת שאלה, שהחיבור בינינו לבין המידע שברשת יהיה אינטימי יותר.

אבל גם קורצוויל מסכים שיותר אנשים יוכלו לעשות את מה שהם אוהבים, ומזכיר לנו שגם כיום - לעומת תחילה המאה הקודמת יותר אנשים עושים את מה שהם אוהבים. ליותר אנשים יהיו האמצעים והיכולות האינטלקטואליות לגשת למידע, להיות יצירתיים. נוכל לתמוך באוכלוסיית העולם מבלי להזדקק לכל כך הרבה משאבים כספיים. אפשר יהיה להדפיס את המזון והביגוד ואפילו את הדיור, והאנרגיה תהיה זולה. כבר כיום, אם נסתכל על הרווחה הכלכלית לא במונחים של עלות הנכסים, המוצרים והשירותים שברשותנו אלא במונחי עלות - הגישה שהם מאפשרים לנו - הרי שלכל אחד מאתנו יש בכיס טריליוני דולרים של יכולות מחשוב משנות ה-70. במילים אחרות, מה שעד לפני חמישים שנה רק מדינות יכלו לעשות, אנחנו יכולים לעשות כיום באמצעות המכשירים שברשותנו. ואין, אין סיבה להניח שהדבר הזה ייעצר - וזה אומר לדעתו שיהיה לנו יותר-ויותר קל לקבל גישה למה שאנחנו צריכים בשביל לתמוך בצרכים החומריים שלנו. לכן עבודה תהפוך להזדמנות להיות יצירתיים, ליצור עולמות חדשים.

יש תקווה

אם זה נשמע לכם מופרך (בעצם, בהינתן שזה נשמע לכם מופרך), תחשבו על איך היה נשמע עתידן שהיה עומד מול קהל בשנת 1900 - בעולם שבו 30% מהאנשים עבדו בשדות ו-30% עבדו במפעלים - והיה מספר לקהלו שתוך מאה שנה, בשנת 2000, יעבדו רק 3% בשדות ו-3% במפעלים. תחשבו איך זה היה נשמע לאנשי העבודה של שנת 1900. או איך היו נשמעים להם תיאורי תפקידים כמו מידע, אפליקציות, תוכנה, או לצורך העניין אפילו תעופה...

אז יש תקווה. בתור התחלה, שרמת החיים תעלה. כולם יכולים לצרוך את מה שהם צריכים בדברים הבסיסיים של החיים. ואז? שלכולם תהיה גישה לידע ולמידע וכל הזמן שלנו, בני האדם - כל העבודה, האנרגיה, היצירתיות, השאפתנות יצטרכו לעבור לאפיקים אחרים. וכאן אנחנו מגיעים לצד האנושי שלנו, ליכולת שלנו להתבטא, ליצור, להתנסות, לחקור. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, קיימת האפשרות שלא יהיו עלינו מגבלות פיזיות של "צריך" ורק עולם של "אפשר", זה שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות. עולם של חסרי מעש? לאו דווקא. במקום שלא יהיה לנו שום דבר לעשות, אולי דווקא אז נוכל לעשות כל דבר. דמיינו מיליארדי אנשים שעוסקים רק בתרבות, אמנות, מדעים, פילוסופיה. פנטזיה אוטופית? יתכן. אבל אולי במקום לדאוג שהרובוטים ייקחו לנו את העבודה, אנחנו צריכים לעזור להם לעשות את זה כמה שיותר מהר?

■ הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com